נכתב במקור ב-
27.7.2019
אנסה לנסח במילים
את החוויה
כשהייתי קטנה
מי שרציתי שיישמע אותי
לא שמע
או לא הבין
או דרש שאנסח במילים
את מה שהרגשתי
והייתי מעצבנת
והייתי בכיינית
ולא ראו, כנראה, את מה שהיו צריכים לראות
ולא העריכו את מי שהייתי
והפריע לילדים שאמרתי
"זה מזכיר לי איך ש..."
הייתי מעצבנת
ובבית הספר הייתי
תלמידה לא טובה
לא עמדתי
מעולם
בדרישות של שיעורי הבית
שבטח היו קטנים בסך-הכל
כי זה היה בית ספר של קיבוץ
ושאלתי שאלות משונות
ולא הבנתי
כל-כך הרבה פעמים
את מה ש"כולם מבינים"
ומי שדווקא היו שם לשמוע אותי
מי שתפקידם היה
לשמוע אותי
ניסו להוציא את הכל ממני
בתחבולות
פסיכולוגיות ילדים
עם צעצועים
ישבו שם וחיכו
שמשהו יתגלה מתוך המשחק
של הילדה
שלי
ואין לי מושג מה הם הבינו מהמשחקים האלה
ואם הבינו
ואחר-כך
פסיכולוגיות ישבו מולי וציפו
שאדבר
ושתקתי
ישבתי שעות בחדר עם פסיכולוגית
ושתקתי
והם מאוד רצו שאדבר
ואני כבר לא זוכרת מה רצו לשמוע
ושתקתי רוב הזמן
וכשהייתי מאושפזת
היה שם חדר של ריפוי באומנות
אני מניחה שקראו לזה
והיה שם פסל גדול של איבר מין זכרי
שמישהו פיסל
וידעתי
שכף רגלי לא תדרוך בחדר הזה
ידעתי
שאין מצב
שמישהו "יבין עליי משהו"
מתוך איזו יצירה שאצור
והתחתנתי
וחשבתי שיש לי חבר
כזה ששומע, כזה שמקשיב
ולקח לי שלושים שנה להבין
שהוא שמע
אבל לא באמת
כי כשתיארתי חוויה כלשהי
שהייתה זרה לו
הוא חשב שזה לא אמיתי
וכשהייתי עייפה או עצבנית
הוא נדבק בזה
ולא היה שם
כנראה אף פעם
כדי להרגיע או להוריד ממני
ממני
את מה שהיה לי כבד
וכשאני ניסיתי להיות שם לצידו
כדי לתמוך
הוא חשב, בדרך כלל,
שאני אומרת משהו לא יפה
או שמה שראיתי
פשוט לא היה אמיתי
וכך חייתי שלושים שנה
במקביל לאדם
שהיה אמור להיות החבר שלי
אז כן,
כנראה שלמדתי שאם אין אני לי, מי לי
ולמדתי
שאני יכולה לסמוך
רק
על עצמי
ואיך אפשר ללמוד
למה כדאי בכלל ללמוד
שכדאי (כדאי?!)
לסמוך על מישהו אחר?
למה שאסמוך?
ועל מי?
ואיך?
