שנת תשפ"ז טובה!

 

נכתב במקור - 10.10.2019 אולי זה סתם

 

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 

נכתב במקור -

10.10.2019

אולי זה סתם

מרגישה לעיתים קרובות

מין תהייה

מחשבה כזאת

שאולי אני סתם

מתעסקת במשהו שאין באמת

צורך להתעסק בו

אולי אני סתם

לוקחת את המקום שמישהי

אחרת

יותר צריכה

ואז,

לפעמים,

אני מזכירה לעצמי נשכחות

ונזכרת

שהיה לי קשה אז

ממש, ממש, ממש

קשה

אז אולי בכל זאת

למרות שאני לא בטוחה

עדיף

שאשאר

נכתב במקור - 6.10.2019 כשמנערים את השטח

 

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 

נכתב במקור -

6.10.2019

כשמנערים את השטח

הגרוש טס ביום שישי לארצות הברית. ביום חמישי, מתישהו בין הזמן שבו אני חזרתי מהחופשה שלי בפראג ולפני שהוא יצא לכיוון נמל התעופה, הוא הגיע כדי להדפיס את הדף הראשון של הביטוח שלו לטיסה. כמובן רצה לתת נשיקה לפרידה. אני, כפי שקורה כשהוא רוצה נשיקה לפרידה או שבת או מה שלא יהיה, נתתי נשיקה צדדית מגוחכת, מרגישה שזה לא נעים לי ומיותר. ועדיין לא אמרתי לו שמספיק.

אני מרגישה איזה סוג של מתח וחלקו לפחות נובע מההתרחשות סביב הגרוש. כאילו שהמפגש המחודש, אחרי החופשה, והטיסה שלו לארצות הברית ניערו את העולם קצת ועכשיו הדברים מתעופפים להם באוויר, נוחתים לי על הראש או ליד כפות הרגליים, נכנסים להם לתוך מערכת הנשימה כמו אבק בסופת חול. במקום שיהיה לי שקט והאוויר יהיה נקי יותר, יש רעש של המערבולת והאוויר נעשה מאובק ומקשה על הנשימה.

אני לא רוצה את האבק הזה בנשימה שלי, אני לא רוצה את החלקיקים על השיער שלי, או על הזרועות או על הנעליים. אני רוצה אוויר נקי.

נכתב במקור - 20.9.2019 22:44

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 

נכתב במקור -

20.9.2019

22:44

בשבוע הבא, בשעה הזאת, אשב בפראג. אולי אכתוב, אולי אצפה בסרט בטלפון, אולי אקרא. אולי אשב ואוכל ארוחת ערב. אבל דבר אחד ברור מעל לכל ספק - אהיה בחופשה הראשונה שלי לבד.

שלושים ושלוש שנים חייתי במתח. מה שאמרתי זה שחייתי במתח, אבל חצי מהזמן היה קשה וחצי מהזמן היה טוב. כי כשהיה קשה ומתוח, ניסיתי לעבור את הזמן הזה בלי לדעת בדיוק מה יש לעשות. הלכתי על קליפות ביצים. לא הייתי בטוחה מה אני יכולה להגיד או לעשות ויעבור את מצב הרוח של הגרוש. ואז היה עובר לו, והכל נראה לי בסדר ונחמד. ובין-רגע, שכחתי שהוא היה עצבני. בין-רגע ידעתי שהוא נחמד וכל היתר נעלם לו איפשהו. ואז היו ימים נחמדים. ואז, מתישהו, פתאום הגרוש היה שוב מתהפך והופך עצבני וכועס.

אני לא כל-כך מבינה איך זה עובד. באמת, איך מצליחים לשכוח את החצי העצבני, הכועס, המצוברח. אני מתקשה לתפוס שכל זה באמת היה. אבל כל זה באמת היה. חצי החיים היו טובים וחצי החיים היו קשים מאוד. וידעתי לשכוח. והצדקתי. והסברתי.

איך חיים כאלה משפיעים על מישהי? מה זה עושה לאדם, לחיות בחצי-חצי שכזה? כמה זה משפיע, ההתהפכות הזאת? ובעיקר, למה לעזאזל יכולתי להמשיך ככה?

בשבוע הבא בשעה הזאת, כבר אהיה כשתים עשרה שעות בפראג. בחופשה הראשונה שלי לבד. בטיול השחרור שלי.

ותהיה שבת, ואחר-כך ראש השנה תש"פ.

ואהיה עצמאית. ואהיה משוחררת.

בשעה טובה.

ולשנה טובה.

נכתב במקור - 20.9.2019 להתנתק, לשכוח; כותבת היום, 7.8.26 פחד

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

  כותבת היום, 7.8.26

פחד

התעוררתי הבוקר

פחד

הגוף מתכווץ

כמו שכבר מזמן לא התכווץ

התחלתי לראות סרטון ביוטיוב

אולי במקרה

אולי לא

כבר לא מסוגלת לזהות

מה שכיווץ לי את הגוף 

עוד יותר

אין לי דרך לדעת

אם הפחד הזה

אם הכיווץ הזה

יהיה מיוחד לשבוע הקרוב

אני רוצה להישאר

בבית

להתקטן

שהגודל הפיזי

יהיה כל-כך קטן

שאף אחד לא יוכל לראות אותי

ואולי הגורמים לפחד

כבר לא יימצאו מקום בתוכי

יפרחו להם

יצאו ממני

מחוסר מקום

אולי

הלוואי

שאם אלה יפרחו ממני

מכיוון שאקטן

מכיוון שאצטמצם

מכיוון שלא יהיה להם מקום

בתוכי

יהיה מקום גם

לדברים האחרים

נכתב במקור -

20.9.2019

להתנתק, לשכוח

הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן

הייתי בחופש

לא נסעתי למפגשי טיפול

ויכולתי בקלות

לשכוח

והיה טוב ככה

בימים האחרונים התחלתי שוב לחשוב

אולי בגלל שהחופש מסתיים עוד מעט

ביום שלישי

אסע שוב למפגש טיפול

איך זה יכול להיות שאפשר

להתנתק לחלוטין מכל העניין

ואז

כשאני יושבת שם וחושבת

הכל עולה

ופתאום שוב

אני עצובה

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, 

פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

ואם תרצו שאדע מי אתם, תשאירו סימן (הכי טוב לכתוב שם פרטי) כדי שאזהה, אפשר גם אימוג'י קבוע 💧

תודה לכולכם מכל הלב 💖

נכתב במקור - 6.9.2019 כישלון

 

נכתב במקור -

6.9.2019

כישלון

רציתי לצבוע את החדר

שהיה של 💕

ויהיה זמן מה של 💕

רציתי לחדש

קצת חששתי

אבל ידעתי שבסך-הכל

יהיה בסדר

פתחתי את הצבע

זה היה קודם אצל הגרוש

הצבע היה נוזלי יותר ממה שזכרתי

ניסיתי לצבוע

התיז על השטיח

התיז על השיער

ולא נראה כמו שחשבתי

שייראה

ויתרתי

אני מרגישה כמו

כישלון

מאוכזבת מעצמי

כמו שמזמן לא הייתי

ואני בוכה

כי שוב אני לא מצליחה להיות

אמא טובה

 כותבת היום, 7.8.26

אנשים ונשים כמוני, שאובחנו רק בשלב מאוחר בחייהם כאוטיסטים, מכירים היטב, מידיי, את התחושה הזאת. יש לזה שם "קשיים בתפקודים ניהוליים". אגב, מקווה שהצלחתי להכניס את הקישור...

הסיבה שבחרתי את התמונה של הזיקית הזאת הפעם היא כי אנחנו, המאובחנים מאוחר, לימדנו את עצמינו להסתיר, למסך, את הקשיים האלה בתפקודים היומיומיים האלה, הפשוטים, לכאורה, האלה. כלפי חוץ אנחנו, המאובחנות המאוחרות, נתפסות לעיתים כמוזרות, לעיתים לטוב ולעיתים לרע, כי התגובות שלנו יכולות להיות "אחרות" מרוב האנשים שמסביב. אבל לא "מוזרות מספיק" כדי שיזהו את הסיבה מוקדם יותר במהלך חיינו.

דוגמא:

לקח לי שנים ארוכות לסיים את התואר הראשון. היו קורסים שעשיתי פעמיים. היה קורס שניסיתי שלוש פעמים (המבחן הראשון יצא על פרוץ מלחמת המפרץׂׂׂׂׂׂׂ), אבל לא הצלחתי לסיים. לא כי לא הבנתי את החומר, לא כי לא ידעתי לקרוא או לנסח תשובות. הכל לקח, הכל לוקח לי כל-כך הרבה זמן. קוראת, מעתיקה כמעט הכל כי אני לא מסוגלת להחליט מה חשוב ומה אולי לא, כי הכל נראה לי חשוב. 

עוד דוגמא:

לפני המון המון שנים נסעתי עם החברה שלי פנינה לתל אביב. אני אפילו לא זוכרת למה ולאן התכוונתי להגיע. מה שאני כן זוכרת, היטב, זה שכשהגענו לתחנה המרכזית (הישנה), לא הצלחתי להבין איך אני מגיעה למחוז חפצי. מזכירה, זה היה הרבה לפני ימי המוביט והמפות וה GPS. התסכול היה כל-כך גדול, שאמרתי שאני חוזרת הביתה.

אלה דוגמאות מאוד ספציפיות, מאוד "בולטות". אבל החיים מלאים בהתמודדויות כאלה. החלטות "רגילות" כאלה. אני אפילו לא ידעתי שהרצון שלי לזמן של שקט בערב היה קשור לצורך שלי לזמן מעבר משלב אחד ביום לשלב אחר. אם את אוטיסטית שקוראת כאן, אולי תוכלי לכתוב תגובה ולתת דוגמאות מחייך. מסתבר שההחלטות ה"רגילות" האלה, לוקחות תהליך אחר במוח שאינו נוירוטיפיקלי, אבל העולם של ההחלטות האלה בנוי לפי המוח הנוירוטיפיקלי.

אתם בדרך-כלל לא רואים אותי, אותנו, ברגעים האלה. אולי אתם חושבים שאנחנו ממציאות תירוצים כדי לצאת מאיזו מטלה. אתם לא חווים את הצורך שלנו במנוחה אחרי משימות "רגילות" כאלה. אתם לא חווים את תחושת הכישלון שאנחנו חוות כשאנחנו מרגישות שלא הצלחנו להתמודד עם משימה "רגילה" כזאת. ואם אנחנו חוות שבירה מהמאמץ ו/או מתחושת הכישלון, אם אנחנו בוכות פתאום, אנחנו נתפסות כ"רגישות מידיי" או כ"בכייניות".

לכן בחרתי בתמונה של הזיקית הזאת. 

אנחנו, המאובחנות המאוחרות, לימדנו את עצמינו להחביא את מי שאנחנו באמת. כי לא ידענו איך להסביר למה דברים כל-כך "רגילים", כל-כך "פשוטים", שנראה שכולם סביבנו מתמודדים איתם בסך-הכל בלי שום קושי, הם כל-כך מסובכים לנו.

אחרי שהחלטתי לצבוע את החדר, אחרי שאמרתי לעצמי שזאת אינה מטלה קשה, אחרי ההרגשה שאני עושה משהו חשוב וטוב למען 💕, ניגשתי למשימה בשמחה. אבל לא הצלחתי. והרגשתי כישלון. ולא יכולתי להביא את עצמי לנסות שוב. אבל לא סיפרתי לעולם שסביבי. נשארתי לבדי עם תחושת הכישלון להתמודד עם משימה לא כל-כך מסובכת. 

נכתב במקור - 4.9.2019 איך לא הבנתי, כמעט 30 שנה

 כותבת היום, 27.7.26

התחלתי לעשות יוגה רגישת טראומה עם מדריכה מקסימה בזום. היום היה המפגש השני.

הרעיון של יוגה רגישת טראומה, היא לחבר נפש לגוף ולהשתמש בגוף, כמו שיוגה אמורה לעשות בכל מקרה, אבל עם התחשבות מיוחדת ברגישויות הספציפיות שעלולות להתעורר בזמן התרגול בעקבות הטראומות שהאדם הספציפי חווה או חוותה. 

סיימתי עכשיו פעם שניה של תרגול יוגה רגישת טראומה. ניסיון של המדריכה המהממת רייצ'ל להדריך (דרך הזום) בקצב מותאם במיוחד, תמיד להגיד "אם את רוצה" ו"רק כשאת מרגישה שאת מוכנה". בינתיים עדיין מהכיסא כי הרגשתי שמתאים לי יותר. בינתיים רק חצי שעה. גם הסבירה לי איך נמשיך, כשיתאים לי כמובן, על מזרון היוגה. אגב, קניתי מזרון יוגה די מזמן. סגול וורוד. הוא מחכה לי מגולג בטווח ראייה מאז... 

לא יודעת איך להבין או איך להסביר כמה שזה מרגש אותי שאני עושה את זה.

ושוב אומרת שהמדריכה רייצ'ל, שאולי קוראת כאן עכשיו, ממש נחמדה. 

וגם, תודה 💕.

נכתב במקור -

4.9.2019

איך לא הבנתי,

כמעט 30 שנה

כ- 25 שנים

אנחנו חיים בבית הזה

ובמשך השנים האלה

כמעט ולא חידשנו כלום

לשלם למישהו לנקות - יקר

להחליף את השטיח

שכבר נעשה מגעיל

יקר מאוד

לשפר את המטבח, יקר

לקנות מקפיא כדי לשים את כל האוכל שאני מכינה

והוא קונה גם כשלא צריך

כי היה במבצע

רק חלום רחוק

לא יוצאים למסעדה או לבית קפה

בוודאי שלא נוסעים לחופשה

כי אי אפשר

כי אנחנו חיים על הסף

על הסף!!!

אולי כשנסיים לשלם (על מה?)

אולי כשההלוואה תסתיים

אולי

לפני שלושה חודשים התגרשנו

ולפני זה היינו פרודים כשנה

אני חושבת

ומאז

כמו במציאות מקבילה

החלפתי תריס מקולקל

בתריס חשמלי

קניתי את המקפיא שרציתי שנים

נעליים, שמלות, ספרים

יצאתי מדי פעם לאכול

בבית קפה

קניתי כרטיס טיסה לפראג

ומקום לישון

ושלושה סיורים

והופעה של תיאטרון החושך

ועזרתי ל💕 לקנות כמה דברים

לדירה בבאר שבע

ואני קונה שני בקבוקי מיץ תפוזים

לשבת

והיום גם הגדילו לי את המסגרת

כי חשבון הבנק שלי נראה בסדר

הבנקאית אמרה

והכל בסדר

הכל רגוע

אני מתקשה לתפוס

איך הכל היה

כל-כך

לחוץ

כל הזמן

על הסף!!!

ולא הפכתי מיליונרית

למרות שהמשכורת כן גדלה

ואני לא מסתובבת 

ועושה "שופינג"

סתם חיה

סתם נהנית מפירות שכר העבודה שלי

ברוגע

ולא מבינה

איך חייתי ככה

כמעט 30 שנה

ואיך לא יצאתי מזה

באיזשהו אופן

ואיך

לא באמת הבנתי

נכתב במקור - 28.8.2019 רגשי אשמה

 

כותבת היום, 24.7.26

תקופת ההסתובבויות עדיין ממשיכה. חם ולח בחוץ ולפעמים גם בפנים. נהנית לבלות זמן עם האחות שלי ומקווה בשבילה שלא תתקע כאן בגלל עוד נגלה עם איראן. אישית, עדיין לא קיבלתי את הרושם של כוננות מיידית. מן הסתם, מקווה שאני צודקת!

כל הנסיעות האלה - ירושלים, תל אביב, חתונה בקיסריה, כרמיאל - גורמות למוח שלי להתערבב. הכל נחמד, אבל טוב שיכולה לקחת גם חופש מהטיולים האלה כדי להתאפס. יש לי שכן נחמד שעוזר לי עם הכלבות וזה מאפשר לי להישאר לישון (איפה שצריכה) ואין מילים להסביר עד כמה זה משמעותי!

בסדר, עכשיו שדיברתי על עכשיו, נחזור לאז...

נכתב במקור -

28.8.2019

רגשי אשמה

ואילו רגשי אשמה אני מרגישה

עכשיו?

על-כך שאני לא זוכרת

לא מתעוררת בלילה במחשבות

בדרך-כלל

לא חושבת על מה שהיה

או אולי בכלל לא היה

איך יכול להיות

אני חושבת לעצמי

שבעפולה בטיפול

כל

פעם

מחדש

אני חושבת על דברים שגורמים לי

חרדה

ועצב

ואז, הכל נעלם לו

כאילו לא היה

האם אני משקרת לעצמי?

לא נראה לי

אני יכולה לחזור אחורה

במחברת הזאת

ולקרוא את מה שכתבתי

ולהבין

אבל אני לא רוצה

נכתב במקור - 24.8.2019 שבת

לא יודעת עדיין מה לשתף הפעם.

יושבת במזגן ועם מאוורר כי חם ולח מידיי, מחכה לטכנאי שיבדוק את המייבש ומנסה לנוח משבוע וחצי של נסיעות וביקורים:

לילדים בירושלים.

לתל אביב למסיבת סיום שביל ישראל של חבר ממחנה רמה, שבו עבדנו יחד לפני המון שנים.

לנתב"ג לפגוש את האחות שלי ומשם להורים.

לחתונה כיפית של חברה של הילדים שלי.

הכל ממש טוב, אבל טוב להיות בבית קצת!

וחייבת לנוח לפני הנגלה הבאה!

כי עוד מעט יוצאת שוב לאוטובוס ונוסעת שוב אל ההורים. אפילו לא מסוגלת לחשוב על מה בא אחר-כך...

נכתב במקור -

24.8.2019

שבת

שבת בבוקר

שקט בחוץ, שקט בפנים

מיה בחופשה

אז אני בחופשה

כי התרגלתי לפתוח את השסתום

הזה של הנפש

כמעט אך ורק

בפגישות

אז אם אין פגישות

אפשר לדחוק את השסתום

יחד עם הקופסא שלו

אי-שם

לתוך 

מעמקי הנפש

שוב

אני לא צריכה להתעסק עם הכל

לא צריכה להזכר

אני יכולה להתעסק עם הדברים

של היום

כמו ש 💕 עובר בעוד שבוע

לבאר שבע

כמו לתכנן את החופשה שלי

ראשונה לבד

אי פעם בחיי

לפראג

כמו לחשוב על העובדה

שהתריס של הגרוש

כמעט לגמרי סגור

כל הזמן

ואני תוהה מה הסיפור שלו

ואולי יודעת

אבל משתדלת לזכור

בכל רגע נתון

שזה כבר פשוט לא

 ענייני

כמו לחשוב איך בקרוב

אצבע את החדר של 💕

כדי של 💕יהיה חדר

ואולי

הוא ירגיש שסוף סוף בחיים

יש לו מקום שהוא ממש

שלו

אבל הכל שטחי

הכל לא מפחיד

לא נכנסת למקומות הקשים

כי הם סגורים

בקופסא

ומאוכסנים אי-שם

אפילו לא בתוכי

אלא

בעפולה

נכתב במקור ב - 19.8.2019 עד מתי...; נכתב במקור ב- 19.8.2025 אי אפשר לתפוס

  נכתב במקור ב -

19.8.2019

                עד מתי...

התחלתי להעתיק את יומן המסע הזה למחברת חדשה, כמו שאמרתי.

זה לא מאוד מפחיד לקרוא - ולהעתיק - את מה שיש שם. לפחות בינתיים זה לא מפחיד. זה מוזר לעבור על המילים האלה. אני מרגישה מין ריחוק כזה, כאילו שלא ברור לי אם אני באמת כתבתי את כל המילים האלה. ובאותו הזמן, המילים האלה מאוד מוכרות. אני מזהה אותן.

לא ברור לי, עדיין, מה מביא העתיד של התהליך הזה. אני יודעת שכבר התרחשו שינויים. אני מרגישה אולי פחות פחד, כנראה פשוט פחד אחר. אני הרי עדיין לא מדברת במילים מפורשות. אבל כשקראתי - והעתקתי - את הסיפור ההוא, "חבצלת החוף", ראיתי כמה דיוק שיש שם. כמה פרטים.

החרך שנפתח בקופסא השחורה התרחב, אבל השסתום ממשיך לעבוד שעות נוספות. הזרם מבפנים יוצא דק, דק. כל-כך דק שהוא אולי טפטוף בכלל. הכאב הרעיל יוצא לו טיפין טיפין, כמעט אך ורק בימי רביעי אחרי-הצהריים, והחרך הצר מאוד שם נסגר לעוד שבוע. שלא ירעיל אותי. שלא ייכנס למחזור הדם, מחזור הנפש, במקום ובזמן שאולי לא אדע למצוא את תרופת הנגד לארס בזמן. וזה לא יכול לקרות. אסור באיסור מוחלט וחד-משמעי ביותר שזה יקרה. אז ימי רביעי.

מספטמבר הפגישות שלנו תהיינה בימי שלישי בשעה 11:00. שעה וחצי אישרו לי. כדי שאצליח לסיים את המעגל של כניסה - היפתחות - התפרקות - התכנסות - יציאה לעולם, בלי לשבת עוד שעה במסדרון בניסיון לכנס את עצמי. כי אני כל פעם בוכה. כי להיות שם מזכיר לי דברים עצובים.

עד מתי?!

האם אי-פעם אצליח להגיד את המילים? האם אצליח אי-פעם לדבר באמת? או שתמיד אשאר בבדידות הזאת שגיליתי שבעצם תמיד הייתי בה?

אני חושבת שכן. אני חושבת שיום אחד אסתכל אחורה ואראה, כמו שגם היום אני רואה אבל עוד קצת, שעברתי דרך ארוכה. שהבראתי. אבל בינתיים אני מרגישה שאני מנצלת את התהליך הארוך הזה, שבו אני מתמודדת עם חיים שלמים של בדידות, כדי לא להתמודד עם הדברים שבשמם הגעתי. זה די מטורף. זה ארוך. זה מעייף. אבל אני חושבת שמשהו בי זז, למרות שעדיין הכל יוצא בזרזיף דקיק, דקיק, טפטוף אפילו. לאט, לאט, לאט.

ואני ממשיכה לתהות,

איך ומתי אגיע לאיזשהו "סוף" של תהליך.

ובעיקר,

מתי אגיע לאותו אירוע מכונן שגרם לי לסבל כל-כך גדול במשך כל-כך הרבה שנים.

אני לא באמת מבינה.

אבל אני רוצה להגיע לרגע הזה.

ושהנפש תהיה קלה יותר.

               

    נכתב במקור ב-

     19.8.2025

   אי אפשר לתפוס

 

מרגיז אותי
מכעיס אותי
יש כל-כך הרבה אנשים פגועים 
אני מנסה להבין אם
כל האנשים האלה
כולנו
פגועים
או אולי כולנו
סתם בכיינים
כי כל-כך הרבה אנשים
פגועים
זה דבר שאי אפשר
לתפוס

              

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, 

פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

ואם תרצו שאדע מי אתם, תשאירו סימן (הכי טוב לכתוב שם פרטי) כדי שאזהה 💧

תודה לכולכם מכל הלב 💖