נכתב במקור ב - 8.6.2019 למה זה כל-כך קשה???

 נכתב במקור ב -

8.6.2019

למה זה כל-כך קשה???

לפני כמעט ארבעים שנה, קרה מה שקרה

דברים שהשאירו, כך מסתבר, צלקות

אבל את הזיכרונות קברתי

בקופסא שחורה חזקה

והחבאתי אותה כל-כך עמוק שאפילו לא ידעתי שהיא שם

והצלקות דהו שאפילו לא ראיתי אותן

בדרך כלל

ולפעמים הרחתי משהו שזרק אותי אחורה

ולפעמים קרו עוד דברים שזרקו אותי אחורה

אבל אז הצלחתי שוב להחביא

ולהסתיר מהעולם ובעיקר

ממני

ולפני כמה שנים הצלחתי לספר קצת לילדים שלי

וחלק מהעומס ירד ממני

ואת היתר המשכתי להחזיק

עמוק, עמוק, עמוק

רחוק מהעין אבל כנראה שלא באמת

רחוק מהלב

ולפני כשנה התחלתי טיפול בזכות הבת המדהימה שלי

פעם בשבוע

פעם בשבוע מתנקזים כל הדברים שהצלחתי להחביא

מכולם ובעיקר ממני

ועדיין אני לא מסוגלת להגיד במילים ברורות

ולמה?

למה זה כל-כך קשה

למה זה כל-כך משמעותי שאני לא מסוגלת לדבר על זה

למה זה מעציב אותי כל-כך

אחרי כמעט ארבעים שנה

והגעתי לשלב, שוב,

שאני תוהה אם זה שווה את כל העצב והכאב

והמחשבות הישנות והחדשות

קראתי את הספר "טראומה והחלמה"

והגעתי לחלק שבו מדברים על החיבור מחדש והפסקתי

ואני שואלת שוב ושוב ושוב, האם זה שווה את הכאב

האם יש טעם בכל החפירה הזאת פנימה, פנימה, פנימה

חפירה שפוצעת

חפירה שפותחת דברים שהצלחתי בכישרון רב, יש לאמר,

להחביא

וכאן אני תקועה

לא מבינה אם כל זה כדאי לי

לא מצליחה להשתכנע במאת האחוזים שיש טעם בתהליך

שפותח פצעים ישנים

וזורק אותי למקומות שהצלחתי כל-כך יפה

לא להיות בהם

נכון, אני יודעת, לא במודע

אני יודעת היום איך הכל היה מושפע מהמשקל

הכבד 

של הקופסא השחורה

שהחבאתי אי שם עמוק, עמוק

עמוק בנפש

ועדיין...

נכתב במקור ב-

11.6.2026

למצוא שלווה

כל-כך מעייף

להתמודד

להמשיך לחוש חרדה

להמשיך לגלות

שוב ושוב ושוב

שהסלעים עדיין שם

על הגב שלי

בנשמה שלי

מכבידים

ואני לא מצליחה

להוריד אותם

יש עוד דברים שאני רוצה לעשות

האם אני חייבת לוותר?

או שאצליח לגלות איך

למצוא שלווה

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, 

פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

ואם תרצו שאדע מי אתם, תכנסו דרך חשבון הגוגל, או תשאירו סימן (הכי טוב לכתוב שם פרטי) כדי שאזהה 💧

תודה לכולכם מכל הלב 💖

נכתב במקור ב - 16.3.2019 בעקבות "טראומה והחלמה" Judith Herman MD #6

  נכתב במקור ב -

16.3.2019

בעקבות "טראומה והחלמה" 

 Judith Herman MD

             #6

ושוב יש לי זמן לשבת לבדי כדי לקרוא ולכתוב. במשך רוב השבוע פשוט אין זמן. ואז השבת מגיעה ואיתה הפנאי להסתכל פנימה, ללמוד.

כעס.

שנים על שנים הוא הרגש הכי קשה לי - לא רוצה אותו מצד אחד, לא יודעת "איך לעשות אותו" מצד שני.

חלק מהדברים עליהם אני קוראת עכשיו לא מתחברים לניסיון החיים שלי, לא עברתי אותם. יחד עם זה, חלק מהתוצאות מוכרות לי ברמה זו או אחרת. וכשאני קוראת אותם, אני מרגישה ערות מסוימת, מחכה לראות משהו מוכר, גם כשהנושא לא באמת קשור אליי באופן ישיר. יכול להיות שזה פשוט בגלל שכשאני קוראת אני ממשיכה לעבור את התהליך של הבנה וקבלה של מה שכן עברתי בחיי. והבטן קצת מתהפכת בתהליך הזה. אני ערה לזה שהתהליך שאני עוברת משפיע לטובה, ויחד עם זה המשך העלאת המחשבות, הזיכרונות, התחושות, גורם לי לכאב ועצב. אומרים שזה טוב. ממשיכה לנסות להאמין שהתהליך הזה מוביל למקום טוב וחזק יותר.

תוהה איך באמת השפיע האיום של הגרוש על חייו שלו על החיים שלנו כאן. אני יודעת שפעמים רבות מאוד פחדתי לפתוח דלתות בפחד שאמצא אותו מת שם. ואני הייתי הבוגרת האחראית השנייה. פלא ש 💕סובל?!

הכללים המשתנים, הדרישות הלא הגיוניות, הפחד שנהיה אחראים למותו - בין אם מידיו שלו או מהתקף לב.

אני קוראת על תגובות של ילדים הסובלים מהתעללות. שלפעמים ילדים לומדים "להיעלם" - לתפוס פחות מקום פיזי, לא לזוז, לא להראות רגש. ולמה אני חושבת לעצמי שהלוואי וידעתי להיעלם ככה כילדה? חושבת - מרגישה - שאם הייתי נעלמת ככה, הייתי פחות סובלת כילדה בקיבוץ? רוצה להיעלם שם עכשיו, כדי שהדברים הקשים שחשתי יעברו לידי, מעליי, מסביבי, ולא ישימו לב שאני שם. מה היה אז בעולם שלי שכל-כך הכאיב לי? מה היה בסביבת החיים הזאת והשילוב שלה עם מי שאני הייתי שכל-כך גרם לי להרגיש פצועה ופגועה?

ככל שאני חושבת על זה, ככה אני לא באמת רוצה לחשוב על זה. כי אין לי תשובה, ולא זיכרונות ברורים מלבד כמה שרובם קשורים לעצב, אבל לא כולן. זיכרונות שקשורים לכך שהרגשתי בודדה ומבולבלת, לא מבינה איך אני אמורה להתנהג כדי שאהיה אחת מכולם. והרי אני לא יכולה לחזור לשם ולשנות את מה שהיה. רק לחשוב ולהיזכר היום. ולמה, בעצם, כדאי לי?

והשאלה חוזרת על עצמה - האם יש הגיון, כדאיות, בחפירה הזאת לתוך העבר?

 

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

ואם תרצו שאדע מי אתם, תכנסו דרך חשבון הגוגל, או תשאירו סימן כדי שאזהה 💧

תודה לכולכם מכל הלב 💖

נכתב במקור ב - 11.3.2019 בעקבות "טראומה והחלמה" Judith Herman MD #5

  נכתב במקור ב -

11.3.2019

בעקבות "טראומה והחלמה" 

 Judith Herman MD

             #5

שוב, בפרק שבו מדובר על הכניעה של האישה הכלואה, הרוב כלל לא מתאר את החיים שלי, תודה לאל. יחד עם זאת, התיאור של האישה שמתעלמת ממה שנעשה לילדים או כועסת עליהם כשלמעשה היחס אליהם הוא זה שעליו צריך לכעוס מוכר לי יותר מידיי. וגם אני, הרגשתי ומרגישה כעס על עצמי שכך נהגתי. לא יכולה להתעלם מנקודת הדמיון הזאת, למרות כל הדברים האחרים המתוארים בפרק שאין להם כל קשר אליי.

לא יודעת איך מתארים את החיים שלי, לאיזו הגדרה אני מתאימה וכן הלאה. אני כן מבינה היום שגם אני למדתי להדחיק ולהתעלם, לעיתים במודע וכנראה לרוב ללא כל יכולת שלי לזהות את התהליך הזה.

גם אני, שנים - כמעט 40 שנים - לא מדברת על מה שהיה. בן הזוג שלי לא לגמרי הבין (ואולי לחלוטין לא הבין) את מה שאמרתי או ניסיתי להגיד. ועל היתר, אפילו לא דיברתי. וגם היום, בטיפול, עדיין לא מסוגלת לדבר.

למה?

הגיון זה, כפי הנראה, לא המרכיב העיקרי כאן.

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

תודה לכולכם מכל הלב 💖

נכתב במקור ב - 4.3.2019 בעקבות "טראומה והחלמה" Judith Herman MD #4

 נכתב במקור ב -

4.3.2019

בעקבות "טראומה והחלמה" 

 Judith Herman MD

             #4                                           

עמ' 76

מדובר על כך שיש מרכיב שקיים בכל צורות הרודנות - הרצון לשלוט באופן מוחלט, לא רק מבחינה חיצונית אלא גם על הנפש. אני לא יכולה לזכור משהו כזה. לא יודעת אם היה או לא היה. וקשה לי לתפוס את המקרה ההוא, המכונן, ככזה. פשוט לא רוצה להאמין, למרות מה שקרה.

אני כן יודעת שכל החיים שלי מאז הם תחושה מתמידה של התגוננות מפני שליטה. חוסר מוכנות מוחלט להיכנע לרגש של אהבה אם לא ברור לי באופן חד-משמעי שזה בא ממני. וזה רק התאים לאהבה שלי של הילדים שלי.

תודה לאל שלא הכל בספר הזה נשמע מוכר.

עמ' 79

היא מדברת על מצבים של כליאה פיזית ונפשית. אני קוראת ושמחה שזה לא מה שקרה לי בחיים. אבל אז אני פוגשת את המילים האלה. לא יודעת מה לעשות עם זה. העובדה היא שאלו הן בדיוק המילים שלי כשאני מתארת את החיים שלי 33 עם הגרוש שלי. מה זה אומר? אלוהימה  יודעת. אני בטח לא מצליחה להבין לגמרי.

"It was really cyclical actually... and the odd thing was that good periods I could hardly remember the bad times. It was almost as if I was leading two different lives."

כל היתר לא מתאים לחיים שלי, וטוב שכך. טוב מאוד שלא היו לי חיים כאלה. ועדיין, המילים האלה מתארות במדויק את חוויית 33 השנים האחרונות של חיי.

נכתב במקור ב- 31.1.2025 (ומתאים גם לרגע הזה) לפרק אותו

 

נכתב במקור ב-

   31.1.2025

      (ומתאים גם לרגע הזה)           לפרק אותו

הצלחתי  להימנע

כבר שבועיים

מלהתמודד

עם חורים שחורים

ומה שסביבם

וביום ראשון אחזור

להסתכל

על החור השחור

 הראשון

רוצה להסתכל לתוכו

רוצה לנקות את הערפל שסביבו

רוצה לפרק אותו את

אותו חור שחור

ראשון

חוששת שאפול שם

פוחדת לראות

אולי עדיין

רק רוצה שכבר

ייעלם

 

תודה 💙💙💙💙💙

 קוראות יקרות וקוראים יקרים,

אני מודה לכם מעומק ליבי על כך שאתם עוקבים אחרי הכתיבה שלי ומתרגשת כל פעם מחדש כשאתם משתפים איתי מחשבות בבלוג עצמו ובעיקר בפרטי.

אשמח אם תוכלו לשתף אחרים בבלוג כדי להרחיב את התפוצה שלו. נראה שלהירשם כאן כעוקבים לא עובד (ככה נדמה לי), אבל אני מעלה פוסט חדש בכל יום שישי מלבד מקרים יוצאי דופן. 

אפשר גם לבקש ממני להוסיף אותכם לרשימת התפוצה שלי בוואצאפ, על ידי זה שתשלחו לי את מספר הטלפון שלכם למייל michellesmassa@gmail.com .

תודה 💙💙💙💙💙

נכתב במקור ב- 24.4.2026 אוטיזם שקוף

נכתב במקור ב-

24.4.2026

אוטיזם שקוף

 לפני כשש שנים נכנסתי לדירה שלי.

אני מרגישה ביטחון שלא הכרתי. אבל יש משהו מאד מתעתע. אני כאן אדם יחידה עם שתי כלבות וחתול, וכמו כן לא עובדת עבור כל מסגרת חיצונית. קובעת לעצמי שעות ואופני התנהגות. נחה כשאני מרגישה צורך. לא נפגשת הרבה מאוד עם אנשים וכן נפגשת עם אנשים לעיתים כשאני מטיילת עם הכלבות.

ואז אני לפעמים חושבת שהכל בעצם בסדר, שאין לי קשיים אובייקטיביים.

אני צריכה לחשוב, ובדרך כלל לא עושה זאת, על הקושי הקבוע לעשות דברים באופן שהרגיש לי מהיר מידיי. אני חושבת על המחשבה על למידת  נהיגה שנראתה לי, ועדיין נראית לי, ממש לא הגיונית עבורי. כי איך לוקחים החלטות במהירות כזאת?? אני נזכרת שבמהלך הקורונה, כשסוף סוף זכיתי להיות לבד, האח שלי וגיסתי באו לבקר בהפתעה ומה שיצא לי מהפה היה "למה באתם?", למרות שבעצם שמחתי שהגיעו לבקר.

אני נזכרת איך לפני הרבה שנים, בתקופה שבה לימדתי חוג אנגלית לילדים במתנ"ס, תהיתי יום אחד למה אני לא מצליחה לעשות הרבה משימות או מטלות ביום אחד. אולי אני עצלנית, חשבתי לעצמי. יום אחד החלטתי לעשות לעצמי רשימה לא ארוכה מידיי של משימות שאני רוצה להספיק. לקפל כביסה, לשים צעצועים במקום, דברים כאלה. דברים רגילים ולא מסובכים. וכך עשיתי. לא וויתרתי על אף דבר ברשימה הלא ארוכה שהכנתי. אחר הצהריים התארגנתי ויצאתי למתנ"ס. כשהגעתי לשם, אנשים שהיו שם, הביאו לי כיסא לשבת. הביאו לי מים לשתות. ראו עליי, מסתבר, שמשהו לא בסדר. כל זה, בגלל שלא וויתרתי על אף משימה. הבנתי שזאת לא עצלות אלא משהו אצלי, משהו במבנה שלי, משהו בחיווט שלי. כמובן לא ידעתי שאני אוטיסטית עוד הרבה שנים.

אני נזכרת שלקח לי שנים ארוכות לסיים תואר ראשון כי לא הצלחתי לעשות יותר מקורס בשנה.

אני נזכרת באירועים רבים לאורך חיי בהם הבנתי לא נכון את הסיטואציה. שאחרים, כל האחרים, הבינו ואני לא.

אני חושבת על כך שאני יכולה לנקות, או לא, בלי להרגיש לחץ, רק כי אני לבד.

אני חושבת שאני יכולה להישאר בסלון בערב, או לא, רק כי אני לבד.

אני חושבת על כך שיש לי מעט מאוד חברות וחברים וכי אין לי מפגשים חברתיים כמעט בכלל כי אני לא יודעת איך לנהל אותם.

בהיותי לבד, הרבה מהקשיים האלה לא באים לידי ביטוי. הקשיים האלה, מאפיינים אוטיסטיים בעיקר, פשוט לא באים לידי ביטוי כקשיים בכלל כשאין צורך להתמודד עם עולם נוירוטיפיקלי. כשאין צורך לעמוד בהשוואה לאחרים.

אם אני יכולה לנוח מתי שאני מרגישה צורך בכך, אני לא אגיע למצב של עייפות רגשית ופיזית. אם אני יכולה להקשיב לתוכניות דיבור כל היום כי זה מה שהמוח שלי רוצה, אני לא אגיע למצב של עומס חושי. אם אני יכולה לכתוב מתי שאני רוצה, להסתכל על מדבקות צבעוניות ויפות שקניתי או על אורות קטנים שמקשטים את הבית והמרפסת, למלא את הבית והמרפסת בצמחים וללטף כלבות וחתול,  אם אני לא צריכה להבין אנשים שאומרים לא אמת כדבר שבשגרה (וזה לא "נחשב" שקר) המוח לא מספיק להגיע לעומס המגיע עם התמודדות בלתי פוסקת עם עולם שבו לרוב האנשים יש מוח שאינו מחווט כמוח אוטיסטי.

בדרך כלל אני לא אוהבת להתקשר ולקבל טלפונים, אלא אם מבני המשפחה. אבל היום יש וואצאפ. זאת כמעט לא בעיה. במהלך הקורונה התנדבתי לעזור בטלפונים לקשישים. קיבלתי רשימה חלקית של קשישים תושבי העיר. מהר מאוד גיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לעמוד במשימה. התביישתי מאוד, אבל היום אני מודעת לכך שזה קשור לחיווט המוח שלי. אבל, כמובן, כל עוד אני יכולה להתכתב בוואצאפ (מה שמתאים להרבה אנשים), הקושי הזה לא מתעורר וקל לשכוח מקיומו.

לאחרונה שמעתי ממישהי ששיתפה את הכיתה שלה באוניברסיטה בכך שהיא אוטיסטית. המורה אמר לה שלא יכול להיות. אשתו, הוא אמר לה, היא מורה לחינוך מיוחד והתלמידים שלה לא מתנהגים בכלל כמו אותה סטודנטית. זאת בעיה שיש להרבה אוטיסטיות שאובחנו מאוחר. אני לא ילד בן 7 עם צורכי תמיכה גבוהים במיוחד. אני לא ילד בן 9 שלא מדבר. אני אישה שהתמודדה עם קשיים מסוימים כל חייה, אבל נתפסה יותר כמוזרה או מעצבנת או רגישה מידיי וכן הלאה, ואשר רק לא מזמן גילתה שיש שם לאוסף המאפיינים והקשיים האלה. 

טוב לי שיש לזה שם. 

אני אוטיסטית, גם אם אתם לא יודעים לזהות את זה.

נכתב במקור ב- 25.4.2026 לא מבינה איך זה קורה

 

נכתב במקור ב-

25.4.2026

לא מבינה איך    זה קורה

לאחרונה, בחודשים האחרונים, אני צופה בראיונות רבים ובעדויות רבות של אנשים, בעיקר נשים, שיצאו מכתות.

אני מוצאת את עצמי מזדהה עם התהליכים הנפשיים, חלקם בכל מקרה.

מנסה לתפוס את התהליך שגורם לאישה לתת אמון באיש עד כדי כך שדברים לא בריאים פשוט נעלמים להם. לתת אמון באיש עד כדי כך שאפשר יחסית בקלות לעבור הלאה, לתרץ לעצמך, להסתיר מעצמך, כשדברים לא טובים מתרחשים.

נכתב במקור ב- 18.8.2019 תהליך חדש מתחיל היום

נכתב במקור ב-

18.8.2019

תהליך חדש מתחיל היום

אני לא יודעת בדיוק למה אני כזאת

אבל

אני אוהבת לכתוב

יש משהו בכתיבה

 שטוב לי

כבר קניתי מחברת יפה

ועכשיו פיניתי לי זמן

ואני יכולה

להתחיל להעתיק את

יומן המסע הזה

אני מרגישה

שהעתקת כל מה שכתבתי

החל ב- 8.10.2018

כמעט בדיוק שנה

יהווה עבורי

עיבוד נוסף של

הכל

אז הנה

היום, 18.8.2019

אני יושבת כדי להתחיל

לעבור על הכל

באופן מסוים

מחדש

נכתב במקור ב- 4.5.2019 לבד

 

נכתב במקור ב-

4.5.2019

לבד

אני כל-כך, מאוד מאוד

רוצה להיות

לבד

לא בן זוג

לא ילדים

לבד

להסתובב בבית

לבד

לסדר דברים פה ושם

לבד

להכין משהו לאכול

משהו ממש שווה

לבד

ולאכול

לבד

אולי בכלל להסתובב בבית שלי 

בלי בגדים

לבד

ואף אחד לא יבקש ממני ולא ידרוש

לא יילחץ

ולא ייעלב

להיות לבד

עם עצמי

אפשר עם החתול והכלבה

אבל חוץ מזה

רק

לבד