Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.
💟
כותבת היום, 22.10.26
אנא מכם, קצת ארוך, אבל בבקשה קראו עד הסוף 💗
חשוב לי לכתוב לכמה אנשים שאני מכירה ולכאלה שאני לא מכירה.
אני חייתי בהדחקה מטורפת רוב חיי. הדחקתי כל-כך טוב שלמרות שידעתי דברים על עצמי, חשבתי באמת ובתמים שהצלחתי "להתגבר". האמנתי שאני מצליחה שהדברים האלה יישארו בעבר ושאני מתפקדת מצוין בגלל שאני לא סוחבת אותם איתי.
מניסיונות קודמים היה לי חוסר אמון מוחלט במערכת הבריאות הנפשית. היה לי ברור, מעל לכל ספק, שאין טעם לפנות אל מישהו כי זה רק יעשה לי רע. לא יבינו, לא יקבלו, ייתנו הצעות לא קשורות ואני מניחה שאי-שם בתחילת הרשימה זה גם הפחד מהתווית שזה ייתן לי. אין טעם מכיוון שכל טוב לא יצא מזה. גם כשפניתי לעזרה כשהילדים נזקקו למשהו שלא ידעתי בבירור אפילו מהו, באמת היו תגובות לא הגיוניות. לא אפרט כאן, אבל כל פעם קיבלתי חיזוק ברור וחד-משמעי למה שפחדתי ממנו. ניסיתי, אבל הם אמרו דברים לא מועילים והתנהגו באופנים מוטעים ולעיתים גם מזיקים. לא נותנת דוגמאות, אבל פגשתי שוב ושוב תגובות שלא הועילו, לא תמכו, לא עזרו לי להתמודד עם קשיים ספציפיים. כך גם בבתי הספר. האירועים האלה הוכיחו לי מעל לכל ספק שהחשש שלי מוצדק.
כל זה נמשך עד שכבר הייתי בת 56. זה הרבה זמן בחיים. בערך בגיל 56 התחלתי תהליך של הבנה (קצת) וטיפול עצמי.
וכך, אחרי כל השנים האלה, התחלתי להבין שסחבתי איתי טראומה ואוטיזם - שניהם לא ידועים לי, שניהם לא מובנים לי, שניהם משפיעים עליי באופנים שאין לי יכולת לזהות, שניהם שואבים ממני אנרגיות.
פתאום קלטתי שסחבתי שני סלעים ענקיים, שונים אחד מהשני אבל עדיין כבדים, שלא הייתי מודעת כלל לקיומם עד אז. נסו לתאר לעצמכם כל פעולה, רגילה ככל שתהיה, כשעל גבכם שני סלעים.
אז עכשיו ידעתי שסחבתי שני סלעים. אבחון האוטיזם הקל עליי - האיטיות, הלבד, היצירתיות (ועוד) - אלה דברים טובים. הידיעה שזאת הסיבה שדברים "רגילים" היו קשים לי, עכשיו הייתה מובנת. אפשרה לי למסגר את התכונות שלי כאחרות ולא כקלקול. עוד לפני האבחון, בשנייה שבטיפול מיה העלתה את האפשרות שאני אולי אוטיסטית, כל חלקי הפאזל נפלו למקומם והכניסו הגיון בעולם המבולבל שלי. להבין שאני סוחבת פוסט טראומה היה יותר מורכב. אני? פוסט טראומה מורכבת?
לאט, לאט, לאט קיבלתי והבנתי. לא שהיו צריכים לעזור לי "למצוא" טראומה. כן נאלצתי להבין שדברים מסוימים נקראים טראומה. הם טראומה.
סיכום קצר:
עד גיל 56 לא הייתי מודעת ולכן לא התמודדתי וסחבתי שני סלעים כבדים מאוד שגרמו לכל דבר קטן להיות פי מיליון קשה יותר מש"היה צורך" ושאבו ממני אנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לדברים אחרים.
מעולם לא הייתי טובה בלשתף. את הכל השארתי לעצמי. גם כשהייתי קטנה וניסו לתקן אותי (כלומר הלכתי לפסיכולוגית) לא דיברתי. יכולתי לשבת שעה ולא לדבר. אבל עכשיו הגעתי אל מיה והיא ידעה לדברר אותי. היא ידעה לתת מילים למה שלא העזתי להגיד. לאט, לאט, לאט וכשאני בקושי מדברת, דברים התחילו לעלות. כל פעם נאלצתי לשבת שם שעה ויותר אחרי הטיפול כדי להרגע. לאט. לאט. לאט. אבל סוף-סוף הייתה לי חוויה מתקנת - מישהי שהבינה (לא תמיד, לפעמים היו טעויות) וידעה שעדיף לעזור לי ולדברר את המילים שאני לא מסוגלת להגיד. סוף- סוף זכיתי לבוא למישהי שהבינה והתייחסה בכבוד למי שאני. ובתמורה, נתתי בה אמון שאבד לי.
כבר לא זוכרת בדיוק איך הגעתי לציפרלקס - שילוב של פסיכיאטרית מצוינת ורופאת משפחה מצוינת. אני אפילו לא ידעתי שסבלתי מחרדות, לאט, לאט, לאט הבנתי שתחושות מסוימות נקראות חרדה. וכשהתחלתי לקחת את כדורי הציפרלקס, גיליתי שהתחושות האלה, שנקראות חרדה, נרגעו. יש גם כדור SOS, כלומר במקרה שבכל זאת יש תגובה חזקה למשהו, אפשר לקחת אותו. אני ממשיכה לקחת ציפרלקס ומדי פעם את ה SOS שלי (לוריוון, אם זה מעניין את מישהו).
במהלך השנים האלה גם הסתבר שתגובות של כאבי מפרקים (שלשמחתי עברו להם כשעברתי לתזונה טבעונית) ופריחות (שעוד המשיכו הרבה שנים) היו קשורות למצב נפשי-רגשי. אחרי מלא שנים של כדורים אנטי-הסטמינים ומשחות סטרואידיות, קיבלתי את הזכות לקבל פעם בחודש זריקות XOLAIR שפטרו אותי מהפריחות.
אגב, יום אחד, כשאני עכשיו בטיפול עם אסתי - שגם היא נהדרת - שיתפתי משהו בכתב. באותה השנייה (זה נשמע הגזמה אבל הדבר המדהים הוא שזאת כלל אינה הגזמה) אחד מהגירודים הפסיק. קיבלתי הוכחה ברורה שיש קשר בין התגובות הבלתי נסבלות של פריחות וגירודים לרגשי והנפשי.
אפשר לראות שאת יומן המשא המקורי, לא הבלוג, התחלתי בשנת 2018. התחלתי את יומן המשא די במקביל לתחילת הטיפול. היום אני נעזרת באופן קבוע בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון (ציפרלקס), מדי פעם ב SOS (לוריוון), בכדורים שעוזרים לי לישון (בונדורמין) ובזריקות (זולייר) שמשכנעות באופן ביולוגי את הגוף לא להגיב בפריחות.
התהליך הזה ממשיך. אסתי גם היא מדבררת אותי מדי פעם, ומדי פעם אני מצליחה לבטא בעצמי. לעיתים קרובות אני כותבת את הדברים כי בכתב אני מצליחה הרבה יותר מאשר במילים דבורות. יותר מחמישים שנה של שני סלעים שלא ידעתי על קיומם. ועכשיו שמונה (8) שנים של טיפול שבועי קבוע שבו עדיין לא הגעתי לדברים שחשבתי שהם הדברים העיקריים, החורים השחורים כפי שאני מכנה אותם. שמונה שנים, טיפול קבוע, כדורים שעוזרים מאוד, ועדיין לא הצלחתי להגיע למה שחשבתי שהוא "העיקר". שמונה (8) שנים שבתחילתן חשבתי שאני מגזימה, אחר-כך התחלתי להבין, לא יכולתי להאמין שאצליח להרגיש טוב יותר, לא האמנתי שיש אפשרות להתקדמות. שמונה שנים שבהן קודם-כל הייתה רגרסיה, נפילה, שאני לא לגמרי מבינה, ביכולת התפקוד, אבל לאט, לאט, לאט התקדמות. התקדמות בהבנה, התקדמות בהתמודדות, התקדמות בתפקוד. התקדמות בתפיסה ואפילו באמונה שאכן יש התקדמות ולכן צפויה התקדמות נוספת.
זאת עבודה קשה. זאת עבודה קשה מאוד. אבל אם לא הייתי ממשיכה בטיפול, בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, בטיפול בפריחות שקשורות לכל היתר, לא הייתי מגיעה למצבי היום. לא הייתי מגיעה ליכולת - מי היה מאמין?? - להרגיש באמת שמחה. לא הייתי מגיעה ליכולת לזהות שאני חשה חרדה ולכן כדאי לי לקחת את ה SOS שלי. לא הייתי מגיעה ליכולת לזהות שאני צריכה לנוח. לא הייתי מגיעה ליכולת להקשיב בצורה טובה יותר לילדים שלי. לא הייתי מגיעה ליכולת לשתף כאן את כל מה שאני משתפת כאן.
קיצור העניין?
זה נראה בהתחלה בלתי אפשרי.
קשה להאמין שתרופות באמת יכולות לעזור. קשה להאמין שטיפול רגשי יכול באמת לעזור. אני עצמי הייתי שנים ארוכות בהתנגדות בגלל חוויות לא מוצלחות.
אבל זה לא בלתי אפשרי.
ותרופות כן יכולות לעזור.
לפעמים יש צורך לבחון תרופות שונות עד שמוצאים את מה שמתאים - זה קרה לי עם הפריחות (משנת 2011 אני עם הדבר הזה...) אבל אודה שלמזלי הציפרלקס קלע בול והתחיל לעבוד אצלי ממש מייד.
וזה יכול לקחת עד אינסוף - לקבל, להאמין, לנסות, לנסות שוב, לכאוב מאוד מאוד.
אני עדיין שם.
אבל אני עדה - זה באמת קשה אבל באמת שווה.
אני עדיין שם וממשיכה.
אנא מכם,
אם יש לכם בעיה, טפלו בעצמכם.
כשהרגל נפגעת מטפלים? מטפלים.
אם חולים לוקחים תרופות? לוקחים.
כשהנפש שלנו שבורה - זה תהליך ארוך מאוד, אבל תהליך הריפוי הרגשי והנפשי משפיע על כל תחומי החיים שלנו.
אם אני התחלתי רק בגיל 56 וממשיכה (לפני כשבועיים חגגתי 64 😇), תדעו שגם אתם יכולים.
מאחלת לכולכם בריאות גופנית ולא פחות - רגשית ונפשית. ומכאן אני שולחת לכולכם חיזוקים 💪 ענקיים.
💗💗💗💗💗💗💗💗💗💗💗💗💗💗
