נכתב במקור ב -
12.10.2018
הדחקה
המושג שעולה לי בראש כשאני חושבת על הדחקה הוא "חרב פיפיות".
לאחרונה התחלתי לחשוב על כל העניין הזה של הדחקה. התחלתי להבין עד כמה הדחקתי ועד כמה אני כנראה עוד מדחיקה. התחלתי להבין איך ההדחקה הזאת השפיעה עליי ועד כמה היא כנראה באמת חרב פיפיות, אולי.
הדחקה מבחינתי היא לא לספר, לאף אחד, שום דבר.
לא סיפרתי, אולי כי לא הרגשתי שיש לי למי, על כאב פיזי ונפשי. לא סיפרתי, שנים אחר כך, על חוסר ביטחון רגשי מתמשך. לא סיפרתי שקשה לי כלכלית. לא סיפרתי על בדידות. לא סיפרתי על קשיים עם הילדים שלי. לא סיפרתי שאני לא מגיעה לביקור כי בן הזוג שלי החליט פתאום שהוא לא רוצה ללכת. לא סיפרתי שבן הזוג שלי ישן שעות. שנים, יותר מארבעים שנים, אולי יותר, לא סיפרתי. התגמול? אף אחד לא חשב שאני חלשה. אני הייתי חזקה, עומדת על שלי, מתמודדת עם הקשיים של החיים היומיומיים. ואהבתי את התחושה הזאת. כי עד אז לא הכרתי את התחושה של להיות חזקה או יותר חשוב, להיתפס כחזקה. והאמנתי למה ששידרתי. האמנתי וידעתי שאני חזקה. התמודדתי יפה עם זה שלא הייתה משפחה בסביבה ושלא היו לי חברים. התמודדתי יפה עם זה שבן הזוג שלי עבר תנודות רגשיות תכופות. התמודדתי יפה כל כך עם מצב כלכלי די קשה, שיש מי שחשבו שאני לא ספונטנית. שיהיה. עדיף "לא ספונטנית" מאשר חלשה, ואף אחד, אף אחד בסביבה לא ידע, ועדיין לא יודע בעת כתיבת מילים אלה, על מה שעבר עליי. לפני כמה שנים סיפרתי לילדים שלי, כשכבר היו גדולים, חלק משמעותי בלי להיכנס לפרטים קטנים מידיי. סיפרתי חלק לבן הזוג שלי לפני שהתחתנו, אבל למזלי הוא לא ממש הבין את המשמעות. למזלי, כי יכולתי להמשיך להדחיק. יכולתי לעשות כאילו הכל היה בעבר הרחוק וכבר לא משפיע על ההווה שלי.
הדחקה מבחינתי היא לא לכתוב את הדברים העמוקים ביותר, אפילו ביומן שלי.
כי אם אכתוב אותם ויום אחד מישהו יראה, זה ייצא. אז גם ביומן שלי, במקום הפרטי הזה שבו אני כותבת את המחשבות שלי ואת החוויות שלי ואת הרגשות שלי, יש דברים שאי אפשר לכתוב. את חוסר הביטחון הרגשי, שעות השינה של בן הזוג, המצב הכלכלי הקשה, הקשיים עם הילדים ואפילו הבדידות - על אלה מותר היה לכתוב ביומן. אלו דברים פחות בעייתיים. יהיה לא נעים אם מישהו יראה אותם לאחר מותי כשיעברו על הדברים שלי, אבל לא נורא. שיכירו אותי. שיתמודדו.
אבל יש דברים מאז, מקודם, אלה שכשאני כותבת עליהם באופן כל כך כללי שלעולם לא תוכלו להבין על מה אני מדברת עושים לי פרפרים של מתח בבטן. על הדברים האלה לא אכתוב ביומן. את הדברים האלה אני לא אזכיר בשום דרך שעלולה לרמוז על מהותם. עד כדי כך ההדחקה עובדת יפה.
אני חזקה - תראו ביומן שהיו לי קשיים ותחשבו לעצמכם, "וואו, לא ידענו עם מה היא התמודדה! היא הייתה כל כך חזקה תמיד, איזו אישה מרשימה היא הייתה!". אבל את הדברים ההם, הרחוקים, אתם לא תמצאו שם. אני אמשיך לעולם לשלוט במידע שאתם יכולים לקבל עליי. כי הדברים ההם נוגעים בחולשה, ואני לא מוכנה להיזכר בחולשה. אני חזקה, אתם מכירים אותי.
ההדחקה מבחינתי היא הגנה מוחלטת על הפרטיות שלי. אני אעשה כל מה שביכולתי כדי שלא תבינו שום דבר שלא רציתי שתבינו. אני חושבת שזה דומה להפרעות אכילה שבהן האדם שולט על מה שנכנס ולא נכנס לגוף. אני בשליטה. אתם לא תגלו עליי שום דבר בלי הרשות המפורשת שלי. כלום. אתם תדעו כשאני ארצה לספר לכם. ואני לא אספר לכם.
וסגרתי את כל הדברים האלה בקופסא השחורה ההיא. ורוב הזמן זה עבד לא רע. שידרתי חוזקה וקיבלתי תגובות שאדם חזק מקבל. שידרתי ביטחון וקיבלתי את התגובות שאדם הבטוח בעצמו מקבל. ומידי פעם הייתה מעידה, אבל זה רק אומר שאני בן אדם שבטוח בעצמו, כי רק בן אדם שבטוח בעצמו יכול להרשות לעצמו להראות חוסר ביטחון לפעמים.
הכל תותים.
מה שלא ידעתי זה שההדחקה מחלחלת, שהקופסא השחורה אטומה רק כמעט מאה אחוז. ושלהחזיק קופסא שחורה כזאת תופס מקום ומשקל.
ושיש מחיר.
אני מתחילה ללמוד את המחיר עכשיו וכנראה לא לחלוטין מודעת אליו. אבל אני יודעת שלפני כשבע שנים התחילו כאבי מפרקים ופריחות. אחרי שעברתי לתזונה טבעונית, הכאבים והפריחות נעלמו לזמן מה עד שהפריחות חזרו. קיבלתי כדורים ומשחה שעבדו יפה ואכן למשך שנתיים לא היה כלום. אחר כך חזרו הפריחות מדי פעם, טיפלתי ונגמר. ועכשיו, לפני כחודשיים, תוך כדי תהליך פרידה מהם ומבן זוגי זה 33 שנים, הפריחות חזרו. בגדול.
אני יודעת שבמשך שנים יש דברים קטנים בחיים ששיתפתי עם הילדים. דברים שאילו הייתי מאפשרת לעצמי הייתי כנראה בוחרת לשתף עם חברה, אחות, אח, הורים. אבל אני הרי לא משתפת. וכך קרה שמדי פעם שיתפתי עם הילדים שלי דברים שאולי לא הייתי משתפת, אם הייתי לא אני.
אני יודעת שיש ריח מסוים שהופיע מדי פעם ולא יכולתי לסבול אותו. ריח שהזכיר לי דברים. אני חושבת שבשנים האחרונות לא הרחתי אותו, אולי מאז שסיפרתי לילדים קצת על מה שעבר עליי. גם הריח חזר, לא בתדירות של פעם, אבל חזר. מדי פעם אני שוב מריחה אותו.
אני יודעת שנמנעתי מדברים מסוימים.
פירוש ההדחקה היה ביטחון. ביטחון שאוכל להתמודד. ביטחון שהמחשבות או הזיכרונות לא יציפו אותי. אז מה עכשיו? עכשיו כשאני מתחילה לאפשר, מתוך אותה אמונה מוזרה ומעט לא מוסברת, לפתוח. עכשיו כשאני מתחילה, בפחד גדול, לשחרר טיפה.
הדחקה כחרב פיפיות, אבל אני ידעתי איך להשתמש בה עם נזק מינימלי, או לפחות כך הרגשתי.
ומה עכשיו?
מה יחליף את הכלי הזה שהציל אותי במשך כמעט 40 שנה? כנראה אני אמורה ללמוד להתמודד עם הזיכרונות והרגשות שלי. אבל מה אם הם חזקים כל כך שישטפו אותי כמו צונאמי שוב?
