נכתב במקור ב-

14.3.2026

Our Mamad

אז ככה...

אנחנו במלחמה. שוב.

מאז שהגענו לישראל בתחילת שנת 1967, כל הזמן אנחנו עוברים ממלחמה למלחמה. חיינו בצפון ולמרות שהייתי מספרת לסבתא שלי ש"אנחנו בכלל לא קרובים לגבול עם לבנון. אנחנו 5 ק"מ משם", די ברור היום שזה לא היה משפט מרגיע במיוחד.

במלחמת ששת הימים ישבנו מתחת לבניין ואבא שלי, עולה חדש צעיר מארה"ב, ועוד אבא, שכן, מילאו שקי חול והערימו לפני הפתח. אני זוכרת שהייתי שם עם אמא שלי והשמיכה האדומה שלי.

מלחמת יום כיפור התחילה כשהייתי בכיתה ד'. קבוצה מהכיתה שלי הייתה אמורה להכין משהו למסיבת פרידה מאחד המדריכים שלנו. ישבנו שם, על קצה המדרכה, הדשא שבין בנייני הכיתות פרוס שם לפנינו במדרון שבתחתיתו הבמה ששימשה לקפיצת חבל בימים רגילים וכמקום לאירועים כמו חופות או טקסי כניסה לבית הספר בימים מיוחדים. מאחוריו נמשכים פרדסים ואי-שם אחרי כל אלה, יכולנו לראות את הכביש ואת הים. חיכינו לעוד ילד אחד שעדיין לא הגיע. ואז הייתה סירנה. אמא צעירה עברה במרוצה במדרכה בדרכה לפעוטון שבימים ההם היה פתוח חלק מיום כיפור ושבתות. "כנסו למקלט! זאת אזעקה!". איך צחקנו עליה. כמה מגוחך זה היה שהיא חושבת שזאת אזעקה... עוד שנייה נראה רכב של מכבי אש או אולי אמבולנס עובר בדרך לנהריה. את מלחמת יום כיפור העברנו בעיקר במקלטים. המקלט שלנו היה מלא במשפחות צעירות וביניהם גם מנהל בית הספר היסודי. המקלט היה בתוך מתחם בית הספר היסודי. אז אבא אחד ניגן לנו בגיטרה ושר ואבא אחר, מנהל בית הספר, הביא לנו את הסרטים. אני זוכרת את אלה, אבל בטוחה שהפעילו אותנו הרבה. הייתי מהילדים הגדולים שם ונתנו לי את הקומה העליונה של מיטות בנות שלוש קומות שהיו מחוברות לקירות המקלט. גבוה ומאוד קרוב לתקרה. חוויתי מה שהיום אני מבינה שהיה התקף חרדה ובסוף העדפתי לישון על מזרן על הריצפה, עם האח הקטן שלי שעדיין עשה פיפי במיטה.

בין לבין היו קטיושות, היו תרגילים שבהם הילדים הגדולים בבית הספר (א' היו בתוך הגן, ב'-ט' היו בבית הספר המקומי) קיבלו תפקידים של עזרה להעביר את ילדי הפעוטונים והגנים למקלטים במקרי חירום. אבל אנחנו היינו רחוקים מהגבול. היו קיבוצים שבהם הילדים היו במקלטים הרבה יותר. אפילו אספנו להם משחקים. ואמרו לנו שאנחנו חייבים לחזור ללימודים במהלך המלחמה כי אסור לנו להראות להם שהם משבשים לנו את החיים. באמת?! איך הם יודעים בכלל (בימים שבהם האינטרנט לא היה מושג והרעיון היה קיים רק בסדרות טלוויזיה כמו Star Trek - "מסע בין כוכבים"). ולמה אנחנו צריכים לסבול בגלל זה??

באיזשהו שלב הוסיפו לנו "חדרי ביטחון". אני מניחה שהם לא היו עומדים בסטנדרטים ל"מרחב מוגן" היום. אולי "המרחב המוגן המיטבי" היה עובד. אז הרווחנו עוד חדר לדירות הקטנטנות של שני חדרים שהיו לנו. פתאום יש הגנה למקרה חירום ודירה ממש גדולה של שלושה חדרים.

אסור לשכוח, כמובן, את חדירות המחבלים. למזלנו אצלינו לא היו. אבל לעומת זאת, סביבנו דווקא כן. אני יכולה לראות את התוכנית שלי בדיוק: אם הם מגיעים (מהדלת מן הסתם) אני קופצת מהחלון שליד המיטה שלי (מפחיד, אבל אין ברירה) ורצה לעבר השני של הדשא עד מאחורי הבית של משפחת שהם. לא חושבת שהגעתי בתוכנית מעבר לזה. כשהיה האירוע הנורא של השביעי לאוקטובר 2023, כל מה שיכולתי לחשוב זה איך התוכנית שלי לא הייתה עובדת.

חדירות מחבלים, מלחמות, פיגועים ועוד מלחמות. וכל זה איכשהו נתפס כנורמאלי. כשחיפשתי את הדירה שלי רציתי כמה דברים: ממ"ד, מרפסת ונוף. הכלבות והחתול נכנסים לממ"ד כשיש אזעקה. בעצם, כבר ההתרעה המוקדמת מסמלת את הכניסה לחדר הזה. אפילו החתול! ניסיתי להסביר לתלמידה שלי, תושבת הצפון שדווקא כן קרוב לגבול עם לבנון, שקשה להסביר למי שלא חיים כאן מה זה ממ"ד. ניסיתי להסביר לבת הדוד שלי האמריקאית מה זה ממ"ד והרגשתי כמה מוזר זה לספר שיש לנו מקלט בתוך הבית כדבר שבשגרה. שאצלנו אומרים "יש אנשים שאין להם ממ"ד או מקלט".

הכלבות מספקות לי תירוץ ואילוץ לצאת החוצה. כמעט ריק. אנשים מעטים הולכים או באים למכולת שיש לידי. אחרים גם הם מוציאים כלבים לטיולים לא ארוכים מידיי, כאלה שאם תשמע ההתרעה שלפני האזעקה (כמה מפונקים נהיינו...) יוכלו לפנות חזרה ולהגיע לממ"ד או לכל הפחות לחדר המדרגות בעוד מועד. שקט מידיי בחוץ, אפילו לי.

כבר שבועיים אנחנו בתוך "שאגת הארי", העונה השנייה אחרי "עם כלביא".כנראה לטפל בהכל אז, אולי, לא באמת היה "מוחלט" כפי שניסו לצייר לנו. לפחות לא היינו צריכים מסכות גז, זריקות אטרופין ומסקינגטייפ כדי כדי לאטום את החלונות כמו במלחמת המפרץ. לפחות לא היינו צריכים האפלה - כיסוי החלונות בשמיכות וכיבוי כל האורות בחוץ כדי שהסורים לא יוכלו לראות איפה אנחנו ולהפציץ אותנו. לפחות יכולים להישאר במרחבים המוגנים רק כחמש עשרה דקות עד לקבלת האישור לצאת בסוף אירוע הטילים מאיראן, ולא להישאר במקלט שעות עד הישמע צפירת ההרגעה בסוף ירי הקטיושות הלא מובחן מספיק, כמו כשהייתי ילדה.

בוקר ולילה מתערבבים להם, כשאין אזעקות יש תחושה שבעצם אין כלום, אבל בכל זאת לא יוצאים לעבודה או לכל מקום אחר אם לא חייבים. בטלוויזיה 24/7 שידורים מיוחדים. בצד המסך מופיעה רשימת יישובים עם הכותרת "חדירת כלי טייס עוין" או "ירי טילים מאיראן", דרך מאוד משונה ללמוד את שמות היישובים במדינה. מדי פעם מפה עם אזור מכוסה נקודות אדומות כדי שנראה את ה"פוליגון" - עוד מושג חדש יחסית להוסיף ללכסיקון השפה הישראלית.

כמעט שש וחצי בערב. החדשות היו דלוקות כמה זמן בבוקר, ועוד מעט אפעיל שוב את הטלוויזיה. אוציא את הכלבות ולא אשכח את הטלפון כדי שאוכל לדעת אם יש התרעה מוקדמת ואוכל מייד לפנות חזרה. היום היה שקט אצלי וישנתי ממש טוב אחרי כמה זמן. האם זה אומר שהלילה תהיינה אזעקות? בכל מקרה, אשאיר מנורת לילה קטנה בממ"ד. אם תהיה התרעה מוקדמת, אם תהיה אזעקה, יהיה נוח לעבור לשם ולהירדם בין השמיכות, עם הטלפון על החדשות והדלת סגורה. עם הידית סגורה עוד תשעים מעלות כדי להגן מפני ההדף. ושתי כלבות וחתול.

נכתב במקור ב-

2.3.2026

שוב מלחמה

אני רוצה לכתוב ואפילו לא יודעת איפה להתחיל.

הספקתי מתישהו לישון במיטה שלי (העברתי את עצמי לישון בממ"ד בינתיים), הספקתי להיכנס לממ"ד, ולצאת מהממ"ד כשקיבלנו הוראה שאפשר.

אתמול בערב הרגשתי שאני תקועה בבית ולא עושה כלום. כלומר, אני אחת שנשארת בבית הרבה ולא עושה (באופן שייראה כלפי חוץ לכל הפחות) הרבה. אז התקשרתי ל 💕. ותוך כדי שיחה הבנתי להפתעתי שכל תחושת התקיעות והזמן הארוך היא בסך-הכל בקושי יומיים. בקושי יומיים!!

הבוקר, אחרי שינה לא מצוינת ועם כאבים בגוף בעיקר בגלל המתח אני חושבת, ניסיתי לחיות באופן קצת יותר נורמאלי. כי זה לא באמת שבועיים הרי. גם הצלחתי להוציא את הכלבות לטיול יחסית נורמאלי, בלי התרעות ברגע שאני יוצאת, מה שקרה אתמול. הוספתי וישבתי על הספסל שמול הבניין, קצת אוויר ושמש. עוד טיפונת נורמאליות.

בדרך כלל אני מתיישבת וכותבת ברצף. היום, כמו המלחמות הבלתי נגמרות שיש לנו כאן, אני מוצאת את עצמי עושה הפסקות. קשה לי לכתוב ברצף. אולי קשה לי לחשוב על זה ברצף? אין לי מושג. רק יודעת שאני כותבת קצת ואז חייבת להניח את המחברת ולעשות משהו אחר. עד שמשהו אחר מוכן להיכתב.

יומן משא

יום שישי, 27 במרץ 2026