4.7.2025
6 שנים אחרי, היכן את??
קיבלתי תגובה לשיתוף הקודם וחשבתי לנצל את השאלה כדי להסתכל על הדברים ובאותה ההזדמנות לספר לכם כאן. בכל זאת, כל המטרה של הכתיבה לעצמי ואז ההעתקה לעצמי (במחברת יפה, כמובן!) ואז ההקלדה והשיתוף כאן, היא התקדמות ושינוי יחד עם תקווה שהתהליך שלי יועיל לאחרות.ים. הדברים כאן הם בסדר שכתבתי לעצמי. נראה לי שאם כתבתי לעצמי בסדר מסוים, כנראה יש סיבה (גם אם אינה נהירה לי) ולכן עליי להשאיר אותם כך.
💧הצלחתי לעבור, בטיפול, על החיים עם מי שעכשיו הוא הגרוש שלי. לעבד, להבין, להשתחרר.
💧השנה התחלתי ללמוד לתואר שני בלימודי תרבות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. כבר נרשמתי לשני קורסים שיתחילו באוקטובר 2025. אני מרגישה שזה ממש מעצים. ו"תופעת לוואי" היא שחזרתי לקרוא המון!
💧עדיין לא מעזה לדבר על אותם הדברים שלא אמרתי מפורשות. שלושה חורים שחורים שעדיין לא העזתי להתמודד איתם ועדיין מרגישה שאני חייבת להתמודד איתם.
💧מודעת להתקדמות ופוחדת מההמשך.
💧ההבנה שאני אוטיסטית מאפשרת לי לתת לעצמי זכות לנוח בלי לחשוב כמו פעם שזו עצלות.
💧ההבנה שאני פוסט טראומטית מאפשרת לי להבין דברים שהיו ותגובות שלי לעולם, כולל הימנעות מלהיכנס למצבים שעלולים להקשות עליי.
אני מאוד שמחה שאני מסוגלת לזהות את ההתקדמות. פעם לא האמנתי שזה באמת אפשרי. לצערי הגדול מבינה שאין לי ברירה אלא להמשיך בדרך הזאת. למי שחש צורך לומר לי שיש ברירה חשוב לי להסביר שזאת לא קביעה מבחוץ כי אם צורך פנימי. אם אני רוצה להרגיש עוד יותר חופשיה, עוד יותר משוחררת, יותר קלה, ואם אני רוצה שיהיה סיכוי שהפריחות המלוות אותי כבר כשלוש עשרה שנים גם הן תעזובנה אותי לנפשי, אני חייבת להמשיך. אם אני רוצה שהחורים השחורים יאבדו מהכוח שלהם, אני חייבת להמשיך.
ללכת לטיפול. לכתוב במחברת או בטלפון, להעתיק. לפגוש את הדברים שכתבתי פעם ולא להסיט מהם מבט. לשתף כאן. ללמוד לקבל את עצמי. ללמוד חמלה, כמו שממש אוהבות להגיד נשות המקצוע.
לפעמים נמאס לי ואני לא רוצה להתעסק עם כל הדברים האלה. אבל אני יודעת שאת ההדחקה הפעלתי כל חיי והכל נשאר עמוק בפנים. מתבשל. הופך לבלתי נגיש, יוצר מסה דחוסה של רעל. אני יודעת היום שהדרך הזאת אולי הייתה נחוצה פעם, אבל לא הועילה לי בטווח הארוך.
כן, 6 שנים מאוחר יותר, והתהליך עדיין ממשיך.
