נכתב במקור ב -
5.12.2018
סיכום ביניים
עלינו לארץ בשנת 1967
זוג צעיר
ילדה קטנה
ארץ חדשה, שפה חדשה
חברה חדשה
אז אמרו להורים שלי
זוג צעיר עם ילדה קטנה
חדשים, נרגשים
מבקשים להשתלב בביתם החדש
מעכשיו תקראו לילדה הקטנה שלכם
לא Michelle
אלא מיכל
שם עברי
אז הפכתי להיות מיכל
ולמדתי את השפה החדשה
כשילדים צוחקים ומציקים
והייתי עצובה
וקראו לי מסריחה
ושאלתי שאלות כדי להבין את העולם שלי
שכל-כך הרבה פעמים
מאוד בלבל אותי
ואמרו לי:
תפסיקי לשאול שאלות קיטבג
והיו קטיושות
ורצנו למקלט או נכנסנו מתחת למיטה
וישנו במקלט כשהייתה מלחמה
מלחמת יום כיפור
ופעם אחת
כך אני זוכרת
רצתי למקלט בלי חולצה
ואני עדיין זוכרת
ולא הצלחתי לעשות חשבון
ולא הצלחתי לעשות שיעורי בית
ומורה אחת
כנראה מאוד מוכשרת
חשבה שהדרך הטובה ביותר להתמודד
עם ילדה שלא מצליחה
היא להתעלם ממנה
לא ללחוץ
ולא לבקש
ולא להציע
לעזוב אותי לנפשי
לגמרי
ואני עדיין זוכרת
ושלחו אותי
ילדה קטנה ובכיינית
לפסיכולוגית
והיא שיחקה איתי
כנראה מחכה שאבטא משהו
ואני כל-כך הייתי צריכה
שמישהו פשוט יכוון אותי
ואני עדיין זוכרת
והלכתי לבית הספר החדש
ולא הבנתי שזה בסדר
שיבקשו ממני להביא לחמנייה
כי אצלם יש רק לחם בבוקר
וחשבתי
שמנצלים אותי
ושוב הייתי מוזרה
ובבית הספר
המשיך
להיות קשה
כל-כך
ותמיד הרגשתי שאני
לא כל-כך
חכמה
כולם הבינו
כולם ידעו
כולם הכירו ילדים
כולם פגשו חברים
ואני
אני לא הבנתי
ולא עשיתי שיעורי בית
גם עכשיו
ותמיד, תמיד, תמיד
היה לחץ
מתח
כי אצטרך להגיד שלא עשיתי שיעורי בית
או להסתיר
וכי לא ידעתי איך להיות אחת מכולם
והרגשתי בודדה
והייתי בודדה
וזה
סיכום ביניים
