נכתב במקור ב - 8.12.2018 לומדת להיות חברה

 נכתב במקור ב -

8.12.2018

לומדת להיות חברה

איפה להתחיל?

הייתה תקופה שבה מאוד אהבתי לארח חברים. לא היה לי הרבה מקום ורק היה לי טוסטר אובן, אבל אפיתי בראוניז וחברים באו וישבו אצלי. הייתה לי חברה טובה אחת וחלקנו דירה פצפונת. אני מניחה שלא ידעתי להיות חברה שמשתפת ברגשות הכי עמוקים שלה, למרות שנדמה לי שניסיתי. אבל היו לי חברים.

כשהתחתנתי עברנו לכאן. לא היה לנו גרוש על הנשמה. לא הכרנו אנשים מלבד חבר, שהיה לו מהצבא, ומשפחתו. היינו מאוד לבד מבחינת "אנשים כמונו", צעירים ילידי ארצות-הברית עם רקע של חיים בקיבוץ וניתוק של מרחק מהמשפחה . דברים כאלה. המשפחה שלו בארצות-הברית. המשפחה שלי בדיוק עברה לגור בשרון.

כאן בלי משפחה ובלי חברים.

רק הוא ואני.

ובלי כסף.

בדירת עמידר מחורבנת למדיי, אבל היה לנו בית.

במשך השנים התרגלתי, לצערי, לא להכיר אנשים שיכולים להיות חברים שלי. ומדי פעם, כשפגשנו אנשים נחמדים, לפעמים נפגשנו פעם או פעמיים. אבל בדרך-כלל מה שהיה קורה זה שבפעם השנייה או השלישית, הוא היה משנה את דעתו ברגע האחרון. לא היה מרגיש טוב והיה נכנס לישון. ואני הייתי מתקשרת כדי להגיד שהוא לא מרגיש טוב. הייתי משקרת, למעשה, כדי לשמור על כבודו ודימויו ועל הדימוי שלי. ועוד הזדמנות לחברות נפלה. וכשכמעט היינו נפגשים, הוא היה מבהיר שאין לנו כסף ולא יכולים. וכך, נשארנו בלי חברים.

והקשר עם החברה ההיא די נותק בגלל קשיים אובייקטיביים מסוימים של ימים בלי טלפונים סלולריים. למרות שחזרנו להיות בקשר בשנים האחרונות.

והמשכתי להיות גיבורה. עבדתי, אחר-כך גידלתי ארבעה ילדים. הייתי מרוחקת מהמשפחה ובכל זאת הצלחתי. וכל פעם שהוא ביטל יציאה או ביקור, כי אין כסף או כי הוא לא מרגיש טוב או כי אין לו כוח לצאת, סיפרתי סיפורים ו"שיפרתי" את הסיפור כדי שיראה הגיוני. כנראה עשיתי עבודה טובה כל-כך טובה, שאף אחד לא חשד מעולם שיש קושי. כל-כך גיבורה הייתי.

ולא הייתה לי אפילו חברה אחת שאיתה יכולתי לשתף. ולא שיתפתי עם המשפחה. בניתי דימוי של חוזק, או משהו כזה. ולמה הייתי מספרת? הרי אם הייתי מספרת, הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמשהו לא לחלוטין הגיוני מתרחש. הייתי צריכה להודות שאני לא חזקה. הייתי מוצאת את עצמי מודה שעשיתי טעות.

זו לפחות הייתה, כנראה, התחושה שלי.

השנים עברו, ובשנים האחרונות דווקא פגשתי כמה נשים שהפכו להיות חברות. לא "חברות טובות", אבל כן חברות.

ואני רואה את הילדים שלי עם החברות והחברים שלהם. כל אחד עם הסגנון שלו ושלה, אבל הם בונים חברויות, מתמודדים עם כישלונות בחברויות, יוצאים עם חברות וחברים וזה ממש משמח אותי. לפעמים רק מלראות אותם ולפעמים מדברים שהם אומרים לי באופן ישיר.

ועדיין אני לא יודעת להיות "חברה טובה". לא יודעת איך הופכים "חברה" ל"חברה טובה". מה "מותר" לשתף? כמה "מותר" לשתף? מתי? איך?

אני מניחה שיש אנשים שיקראו את מה שכתבתי ובכלל לא יבינו על מה אני מדברת. אולי. אבל העובדה היא שהכישורים האלה פשוט חסרים לי.

שלשום יצאתי לבית קפה עם חברה. דיברנו הרבה. ובסוף הערב, אמרתי לה "תודה שאת מלמדת אותי להיות חברה". והיא נתנה לי חיבוק גדול ואמרה לי שזה מאוד מרגש אותה. וקבענו להיפגש כשהיא חוזרת מהנסיעה שלה לארצות-הברית, באמצע ינואר.

נכתב במקור ב - 12.12.2018 תקועה

   נכתב במקור ב -

12.12.2018

תקועה

לא ברור לי למה אנחנו נתקעות בילדות שלי. הבנתי, גם ידעתי, שהייתי ילדה בודדה. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על תחושת הבדידות הזאת. אני לא מבינה איך זה עוזר לי לדוש בזה.

אני לא יכולה לתקן את הילדות שלי. לא יכולה לא לעלות לארץ. לא יכולה לא לחיות את החיים שחייתי. השלמתי, נראה לי, עם עצמי. פחות או יותר. ומה ואיך זה עוזר לי להמשיך לדבר על כל זה? מה המטרה?

התחושה שנוצרת בי היא של תקיעות. נתקענו שם. בילדות שלי. לא יודעת מה צריך לעשות במקום, ובוודאי שאני לא יודעת אם יש יתרון ב"התקעות" על חוויות הילדות שלי. אז מה עכשיו?

אני גם לא כל-כך מאמינה כשאומרים לי שאני "מאוד יצירתית", "מאוד חזקה". מאיפה אתם יודעים בכלל? בגלל מה שאני אומרת? אני יכולה לבטא את עצמי, וזה עדיין לא מוכיח שום דבר. שום דבר! אולי אני מבטאת דברים שאינם אמת? מאיפה אתם יודעים שאני מתארת משהו שהוא מעבר לחוויה האישית - אולי לא מציאותית - שלי??

יכול להיות שזו תופעה מוכרת בתחום הטיפולי, התחושה הזאת של תקיעות. יכול להיות שיש באמת תקיעות. לא יודעת.

לא יודעת לאן אני מכוונת, לא בדיוק בכל מקרה. לא מבינה מה באמת מנסים לעשות בתהליך הזה. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, לשתף. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, להיכנס למקומות ההם שלא נעימים לי. אבל אני מרגישה שאני זקוקה להתקדמות. אני חייבת להרגיש שיש התקדמות, או לפחות שאני ארגיש שאני מבינה מה קורה. וכרגע אני ממש לא מרגישה התקדמות או הבנה של התהליך. ואני שונאת את התחושה הזאת.

מיה סיכמה את הפגישה כך: "אני חושבת שהיה קל הפעם". אני לא חוויתי את הפגישה באותו אופן.

יש בי צער על תחושת התקיעות.

עצב על התחושה שאני לא מבינה מה עושות עכשיו. עייפות מכך שאני לא מבינה, שוב, לאן כל זה מוביל, ואיך ולמה.

ואולי אני עייפה כי הלכתי הרבה היום.

בעוד שעה יש לי שיעור, אחר-כך אוציא את הכלבה לטיול הערב שלה ואז אסתגר לי בחדר, במיטה. צריכה זמן להיות לבד ולנוח. לראות דברים במחשב, לישון.

מחר עוד יום.

מחר עוד יום שבו כנראה אצליח, כרגיל, לחזור לכל מה שהוא לא התהליך הזה. ושבת. ושקט עם עצמי.

נכתב במקור ב - 12.3.2025 בואו נדבר על stimming

 

נכתב במקור ב -

12.3.2025

בואו נדבר על stimming

יש התנהגות אנושית מוכרת שבאנגלית קוראים לה stimming ובעברית חישחוש, למרות שהמילה העברית פחות מוכרת לי.

כשאנשים רוצים להירגע קצת, הם לעיתים קרובות מקפיצים את הרגל, מתופפים באצבעות, משחקים בשיער וכל מיני דברים כאלה. כולם עושים דברים כאלה.

אצל אוטיסטים הצורך לווסת את התחושות הוא לעיתים קרובות גדול יותר. יש אנשים אוטיסטים שרגישים לאור או לרעש. התכנסות חברתית עשויה להיות מעייפת יותר ממה שקורה אצל אנשים שאינם אוטיסטים. דרישות "רגילות" יכולות לבוא בזמן לא מתאים לאדם האוטיסט ובכך לגרום לקושי.

אחת הדרכים להתמודד עם העומסים האלה הוא ה stimming. 

ההתנהגות הסטריאוטיפית של אוטיסטים היא ההתנדנדות, וזאת אכן דרך לעזור לוויסות החושי או הרגשי. אבל זאת ממש לא הדרך היחידה, כמו שכבר אמרתי בפתיחה. ההבדל בין התנהגויות כאלה אצל אדם שאינו אוטיסט לבין אלה אצל אדם שהוא כן אוטיסט, נמצא הרבה פעמים בעוצמה או במגוון ההתנהגויות שלא נתפסות נורמטיביות. 

מה לעשות, כנראה אנחנו יצירתיים יותר בתחום החישחוש!

אני אוהבת צבעים. הרבה אנשים אוהבים צבעים, זה לא משהו יוצא דופן. אני אוהבת מחברות צבעוניות, מדבקות צבעוניות, פרחים צבעוניים.

אני קונה מחברות צבעוניות וספלים צבעוניים או עם כיתוב שמגניב לי. ואני כותבת הרבה, אז יש לי המון מחברות כאלה.

לאחרונה גיליתי אפליקציה שקוראים לה Zen Color. לצערי כל הדברים היפים שאני כותבת כאן לא מניבים שום פרס מהחברה של האפליקציה, אז אתם יכולים להיות בטוחים שהכל אמת.

אני יכולה לשבת שעות עם האפליקציה הזאת, ממש. זאת צביעה לפי מספרים, וכשאני בוחרת מספר, זה ממלא את כל המקומות שמחכים לצבע הזה באפור כדי שיהיה קל למצוא. לפעמים הציורים הם עם דגש על הציור, התמונה. בית בכפר, אופניים ליד עץ, אגם עם סוסים רועים לידו או פרחים. כן, הרבה פרחים צבעתי.

הצביעה הפשוטה הזאת, מרגיעה אותי. הצבעים החזקים, למרות שאני לא באמת מציירת איתם אלא, ואולי בגלל זה, רק נוגעת וממלאה את השטח הקטן בצבע כמו בקסם, ממלאים לי את הלב בשלווה.

ברור שהאפליקציה לא פותחה ספציפית עבורי, אבל היא הביאה לי הזדמנות למלא את הזמן שלי (טוב, מלבד אכילה, למידה, שתיית קפה בחלב סויה ועוד כמה דברים) בקסם של צבע שמרגיע וממלא את הנפש. Stimming. ממש תחושה קסומה.

הסוג שאני הכי אוהבת, הוא התמונות המעניינות המורכבות מעיגולים או קווים שכל אחד מהם, או קבוצה שלהם, מתמלאים בהרבה צבעים עזים. אם תסתכלו על התמונה הראשונה או השנייה ששיתפתי, לדוגמא, תוכלו לראות ריבועים בתמונה של הקשר וקווים בתמונה של הציפורים. כל אחד מתמלא בנפרד בצבע. כל נגיעה של האצבע פותחת קו או עיגול או מרובע של קסם.

 אז יש אנשים שאוהבים להתנדנד. ויש אנשים שאוהבים להתעסק עם משהו ביד, בין האצבעות. ויש שאוהבים להקשיב לשיר באוזניות, שוב ושוב ושוב. אני, למשל, יכולה לצפות בסדרת המדע הבדיוני Star Trek שוב ושוב, אולי כי החזרתיות מספקת תחושת ביטחון, אין יותר מדיי הפתעות, זה תמיד תמיד טוב. 

אנשים אוטיסטים, כנראה בעיקר אלה שאובחנו בשלב מאוחר יותר של חייהם, לומדים שאת הדברים האלה צריך לעשות באופנים "מקובלים יותר", כדי שלא נזכה ליחס מזלזל או משפיל. אבל הצורך עצמו קיים. 

ואצלי זה בא לידי ביטוי באופן שהמחברות והמדבקות והספלים ועכשיו הצביעה הזאת, כולם צבעוניים ויפים, הם גירוי חזותי שאיכשהו מביא לוויסות חושי ורגשי טוב יותר.

אז לא משנה אם אתם אוטיסטים או לא, אם אתם מרגישים צורך למשש בד נעים, לרוץ בחוץ, לשיר בקול או לשחק בצעצוע קטן בין האצבעות, לכתוב, לצייר או לצפות בסדרה (או להקשיב לאותו שיר) שוב ושוב, להזיז רהיטים או לבנות בלגו, לסרוג או לחזור על צלילים ששמעתם כי זה גורם לכם להרגיש טוב יותר, לכו על זה!

ואשמח אם תשתפו כאן, אוטיסטים ושאינם אוטיסטים, מה ה stimming שלכם 💗

  

 

נכתב במקור ב - 18.2.2025 אולי מחר

 נכתב במקור ב -

           18.2.2025

       

 אולי מחר

אתמול סידרתי את השעון שבטלפון

שיעיר אותי כל בוקר בשעה

7:00

למה לא, בעצם,

חשבתי לי

אקום כשארצה לקום

יהיו לי קצת יותר שעות

של בוקר

אוכל להספיק ללמוד

יותר

אבל אז לא הלכתי לישון

אבל אז לא יכולתי לקום

אבל אז הרגשתי

שעדיף

שפשוט אחזור עוד רגע

למיטה

אולי מחר

נכתב במקור ב - 1.12.2018 מה הייתי רוצה שיקרה?

נכתב במקור ב -

1.12.2018

מה הייתי רוצה שיקרה?

אלה שתי השאלות שאנסה לענות עליהן. אולי היום, אולי בהזדמנות אחרת:

1. איך אני מדמיינת את עצמי בסוף התהליך הטיפולי?

2. מה הייתי רוצה שיקרה בו?

לעיתים קרובות אני תוהה לעצמי מה המטרה של טיפול כזה. הרי את הנעשה אין להשיב. אני לא יכולה לחיות מחדש שנים ארוכות שכבר נחיו. יש דברים שלעולם לא אוכל לשנות, לא מה היה, לא איך השפעתי על הילדים שלי. אם עשיתי טעויות, הן כבר נעשו. אם העברתי דברים בגנים, הם כבר הועברו. 

גם דברים טובים קרו, כאלה שלא הייתי רוצה שייעלמו מההיסטוריה שלי, גם אם הדבר היה אפשרי.

אני לא כל-כך מבינה לאן אני הולכת עם הטיפול הזה. כבר הבנתי שאין "ריפוי", לפחות לא במובן של ריפוי מחלה. כשחולים בשפעת מקבלים תרופות, או נחים, או אוכלים מרק ושותים תה. ויודעים שבסופם של שבוע או שבועיים, נהיה שוב בריאים. נרגיש טוב יותר והווירוס או החיידק ייעלמו כלעומת שבאו. הדבר הזה לא יקרה כאן. כל דבר שאי פעם פגע בי, לא ייעלם. הבנתי שהמטרה היא, פחות או יותר, לחיות עם מה שהיה בשלום. היה מה שהיה.

אז מה כן מצפה לי בסופו של התהליך? לאן אני הולכת? חוסר הבהירות הזה גרם לי חרדה, אבל אולי, רק אולי, אני מתחילה להבין. מתחילה לקבל.

מסתבר שיש מקום כזה, שאני עדיין לא מכירה. ואם אני לא מכירה אותו, קצת קשה לי להבין מהו המקום הזה. מקום של שלווה גדולה יותר, אולי. מקום של קבלה עצמית גדולה יותר, כנראה.

לפני די הרבה שנים הבנתי שאני לא צריכה להתבייש בכך שאני לא מסוגלת לעשות חשבון. בעוד אני מנסה להבין את הקשיים של 💕, בעוד 💕 עובר אבחון והתוצאות מתקבלות ואני קוראת כדי להבין, גיליתי שישנם ליקויי למידה מסוימים שמשפיעים על היכולת להסתדר עם חשבון ועם מספרים. פתאום הבנתי שיש שילובי קשיים מסוימים, הדומים מאוד לניסיון החיים שלי, שבהם צפוי שלאדם יהיה קשה לעשות חשבון. "אה!", אמרתי לעצמי. "מותר לי לא לדעת חשבון!". וכך, אחרי שנים שבהן התביישתי בכך, שנים שבהן הייתי הולכת לחדר אחר כדי לחשב כמה חייבים לי או כמה עודף עליי לתת לתלמידים שלי, הרשיתי לעצמי להניח את המחשבון על השולחן שלי. פתאום יכולתי להגיד לתלמידים שלי, כולם ילדים ונוער, כולם מסוגלים לחשב בראש מה שאני לא מצליחה, שאני לא יכולה לעשות את החשבון בראש. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

שנים מאוחר יותר ואני מחשבת במחשבון בלי בושה. אני גם מהווה דוגמא לתלמידים שלי - אין צורך להתבייש. אנחנו מי שאנחנו על החוזקות והחולשות שלנו. לפעמים יש בנו דברים שפשוט לא עובדים כל-כך טוב, יחד עם כל הדברים הטובים שאנחנו עושים. וזה בסדר. אם כל-כך הרבה שנים עוברות ואני עדיין לא יכולה לראות חשבון בעיני רוחי מספיק כדי לחשב חשבון שנחשב פשוט, כנראה שהוכחתי שזו לא עצלות ולא התחמקות מלעבוד או ללמוד. גם משקפיים יש לי. אני לעיתים קרובות מסבירה לתלמידים שלי שלקות למידה היא כמו לקות ראייה. הנה, אני לא עיוורת. אבל אם אוריד את המשקפיים שלי, יהיו דברים על הלוח שאני פשוט לא אוכל לראות. לא אוכל לקרוא את המילים המודפסות מתחת לתמונות בלוח ה ABC שיש שם. האם זה אומר שאני לא יודעת אנגלית? בוודאי שלא. אבל אני זקוקה למשקפיים כדי לאפשר להראות את הידע שלי. אין הבדל, אני אומרת להם. כשיש לקות למידה זה כמו לנסות לראות בלי משקפיים. אדם עם לקות למידה זקוק לעזרה שדומה למשקפיים לאדם עם לקות ראייה. כמו שזה לא משנה כמה אתאמץ לראות את הדפוס הקטן על לוח, זה לא משנה כמה תלמידה או תלמיד עם דיסלקציה יעבדו קשה כדי לכתוב נכון יותר. זה יעזור עד גבול מסוים, כמו שזה יעבוד עד גבול מסוים כמה אתאמץ לראות את המילים על הלוח. אבל מעבר לגבול המסוים הזה, הקושי או אי-היכולת ימשיכו להיות. ומעבר לכך, המאמץ המושקע הוא כל-כך גדול, כל-כך לא פרופורציונאלי לתוצאה המתקבלת, שלעיתים קרובות כבר עדיף לוותר מראש. ולכן, עבורי, השימוש במחשבון הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי. בלי בושה. עם קבלה עצמית.

האם לכך אני שואפת?

כנראה שכן.

אז נכון, עדיין לא עניתי על השאלות האלה.

עדיין לא העזתי לדמיין את עצמי בסוף התהליך הטיפולי.

עדיין לא ברור לי מה אני רוצה שיקרה בתהליך הזה.

אבל אולי אני רוצה להיות מסוגלת להניח את המחשבון על השולחן. לא להתבייש בכך שאני לא יכולה לחשב בראש. להיות מסוגלת לשתף בקושי, כדי לעזור למישהו אחר. להיות מסוגלת לקבל את עצמי כמו שאני. 

להסיר את הסלע הכבד הזה מעל ליבי. 

 

נכתב במקור ב - 1.12.2018 עצב

20.2.2025

 את המילים הבאות כתבתי לפני שש שנים.

אבל הימים האלה קשים ועצובים לכולנו, כנראה.

 ארבעה חטופים חללים.

שבת, אחרי שבת, אחרי שבת חוזרים אלינו, חוזרים הביתה, חטופים שבים חיים שיצטרכו להתמודד עם השנה וחצי האחרונות למשך שארית חייהם.

עכשיו, בזמן שאני כותבת כאן, מדברים על פיגועים שרק בנס נמנעו ורק בנס (או מזל, או בזכות הערנות של נוסעת או הנהגים או כל אלה יחד) לא נפגעו אנשים.

ממשלה וקואליציה שלא בטוחים מה עדיף, להחזיר את החטופים מייד או להעיר את המלחמה שתביא לעוד ועוד הרוגים ולא תביא למיגור החמאס ולא משנה כמה ירצו בכך. והרי כבר לפני שנה ויותר היינו "כפסע" מהניצחון. ואולי הם כן בטוחים ואני לא רוצה להאמין.

והמצב במדינה השנייה שלי גם איום ונורא. 

אז אולי המילים הבאות הגיעו בדיוק בזמן הנכון.

הלוואי ונדע ימים טובים יותר.

נכתב במקור ב -

1.12.2018

עצב

ישבתי שם

דמעות מתגלגלות

דמעות חמות

עצב

נובע מתוכי

זרם דקיק -

לא שיטפון

עצב על מה שהיה

על מה שלא היה

על מה שלא הבנתי ולא ידעתי עד כמה אני לא מבינה

ישבתי שם

על הכיסא הכתום, אני חושבת

דמעות זולגות להן

בשקט

24.11.2018 שבת שלום!

 נכתב במקור ב -

24.11.2018

שבת שלום!

מעניין שגם עכשיו אני כותבת על המרפסת. אתמול, כשסיימתי ללמד בשעה 17:00, התארגנתי ובאתי עם 💕 לכרמיאל כדי לבלות את השבת עם ההורים שלי, סבתא וסבא שלו.

השעה 7:00, שבת בבוקר. אבא שלי קם וכהרגלו מסדר דברים בבית. אמא שלי ו 💕 ישנים. שקט בחוץ, כמו שבת בבוקר בדרך-כלל. עוד לא ראיתי אנשים, מדי פעם עוברת מכונית למטה, והאוויר קריר וצלול. למולי, מעבר לבתים, הרים ועננים נמוכים של חורף שלא כל-כך מתעקש על נוכחותו.

היה לי שבוע קצת מטורף וגם השבוע הקרוב עומד להיות עמוס. הייתי צריכה לסדר דברים בבנק ולעשות ביטוח פנסיה. הגיע השמאי כדי לקבוע את שווי הדירות שלנו, לפני שנוכל לחלק את הרכוש ולעשות איזון נכסים, בדרך לפרידה הסופית. הרבה עבודה, לשמחתי. פגישה בעפולה.

היו זמנים שלא הייתי עומדת בלחץ כזה. היו תקופות שבהן אם הייתי צריכה לטפל בכל-כך הרבה דברים, המתח שהיה נובע מהמהירות היחסית שבה הייתי חייבת להספיק את הסידורים, היה גורם לי להתמוטט. היו זמנים שבהם אפילו המחשבה על להספיק כל-כך הרבה דברים הייתה גורמת לי להתיישב ללא יכולת לתפקד.

הרבה השתנה במהלך השנים האלה.

לפני הרבה שנים הייתי צריכה לעשות סידור כלשהו בתל אביב. נסעתי עם חברה ואכן הגענו לתל אביב אבל שם, לא הצלחנו להבין איזה אוטובוס צריך לקחת, או איפה מוצאים את המקום אליו הייתי צריכה להגיע. לא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי למצוא דרך לפתור את חוסר ההתמצאות שחוויתי. חזרנו צפונה.

כך היה פעם.

לפני כמה שנים, כנראה עם הופעת ה GPS, ישבתי עם תלמידה ודיברנו על-כך שיש אלה מאיתנו שהיו ממש שמחים אם היה GPS כזה גם לאנשים שהולכים ברגל ולא רק למכוניות. והנה אנחנו שנים אחר-כך. לכל אחד בטלפון יש גוגל מפות, לכולנו יש GPS מובנה בתוך המכשיר הקטן הזה שכיום נהיה - כולנו - אבודים בלעדיו. עבורי זאת בלי ספק מתנה גדולה. כן, נכון, אומרים שיכולת הניווט שלנו כבני אדם מתנוונת בגלל הטכנולוגיה הזאת. אבל לי מעולם לא הייתה יכולת ניווט חזקה מספיק. עבורי זאת טכנולוגיה שמאפשרת לי למצוא את הדרך במקומות זרים בלי להרגיש אבודה. צריכה רק לשים את הכתובת והטכנולוגיה תורה לי את הדרך. וכך, שילוב בין טכנולוגיה וחוזק נפשי, מאפשר לי למצוא את הדרך בלי מתח.

כן, הרבה השתנה במשך השנים האלה.

8/2/2025 שמחים שחזרתם אלינו,

 8/2/2025

שמחים שחזרתם אלינו,

אור

אלי

ואוהד

שתזכו לחיבוקים אוהבים ולשיקום בריא.

17.11.2018 גם דברים רגילים קורים בחיים

 

נכתב במקור ב -

17.11.2018

גם דברים רגילים קורים בחיים

לפי מה שכתבתי עד היום, אפשר היה לחשוב שכל מה שעובר עליי הוא עצוב ומדכא ותקוע בעבר. למעשה, המצב אינו כזה בכלל, ואף ההיפך הוא הנכון.

היום, למשל.

שבת הגיעה, ואני מנצלת את השקט לשבת ופחות או יותר לא לעשות שום דבר. בכל מקרה, שום דבר שקשור לעבודה. סרטים במחשב, ג'חנון עם מטבוחה שהכנתי והקפאתי במיוחד לימים כאלה. לשמוע רק קצת בחוץ, כי שבת וכולם בבית בשעה הזאת, עושים פחות או יותר מה שאני עושה. ספל קפה נמס בחלב סויה. ספר.

ואתמול, יום שישי, לימדתי שישה שיעורים וסיימתי ב- 17:00. שישה תלמידים בטווח של כיתה א' ועד י"א. תלמידים שיודעים המון, תלמידה במכינה שצריכה עזרה, תלמיד שיודע המון אבל חושב שהוא חייב לדעת עוד מילים. ואת כולם אני נהנית ללמד. את כולם אני אוהבת, וככל שאני מבינה, כולם אוהבים ללמוד אצלי.

ומחר, יום ראשון. מכיוון שאין לי עבודה בבוקר, אני מתכננת להגיע לבנק. יש כמה דברים דחופים שאני חייבת לסדר והתוכנית שלי, ובתקווה שלא תתבדה, להיכנס לבנקאי.ת ולא לצאת עד שכל מה שאני צריכה אכן יתבצע.

שלושה ימים בשבוע אני מלווה מתמודדות נפש - שעתיים לכל אחת בכל אחד מהימים האלה. מקשיבה, מלווה לסידורים, לפעמים גם מייעצת מתוך נסיון החיים שלי. הקשרים איתן טובים ויש לי מה להציע.

לפעמים אין ברירה ואני חייבת לעשות קניות, לפעמים אין ברירה ואני חייבת לסדר קצת את הבית, לפעמים אין ברירה ואני חייבת לרחוץ כלים. בסדר, מודה, אלו לא דברים שאני מוצאת מלבבים מידיי. אבל הם חלק משגרת החיים וגם הם עוברים ולא באמת גורמים לקושי גדול. סתם אין ברירה, אבל לא נורא.

השבוע יצאתי ביום רביעי מוקדם בבוקר ונסעתי באוטובוס לתל-אביב כדי לפגוש את 💕. אכלנו ארוחת בוקר ביחד במעדנייה-מסעדה עם בייגלס. היה טעים, שיחה נעימה. אחר-כך 💕 ליווה אותי לאוטובוס ליד מרכז עזריאלי שבו נסעתי חזרה צפונה. מסתבר שיכולתי להישאר עוד שעה... אבל היה לי בוקר נעים כל-כך עם 💕 - מה עוד אפשר לבקש? ועכשיו אני מצפה להזדמנות הבאה שבה אקפוץ לתל-אביב לארוחת בוקר עם 💕.

לפעמים אני יוצאת למרפסת. גרניומים, שיחי פלפלים, חרציות, פרזיות, נענע, יהודי נודד, בזיליקום ונרקיסים, פילודנדרון ואפילו הרדוף הנחלים שהגיע אלינו כשעקרו שיחים במקום שבו עמדו לבנות את מרכז היום הטיפולי, קקטוסים וירקא. פיסה של גן עדן, לשבת עם ספל קפה וספר, להקשיב לציפורים וליהנות מהפריחה ואור השמש, להציץ לרחוב ולראות את האנשים המטיילים עם כלביהם או יוצאים להליכת בוקר.

1.2.2025 מברכים על שובכם,

1.2.2025

מברכים על שובכם,

אגם

ארבל

גדי

עופר

ירדן

וקית'

מקווה בכל ליבי שתזכו לשיקום מלא ולחיים בריאים.