נכתב במקור ב- 2.3.2026 מלחמה

 

נכתב במקור ב-

2.3.2026

מלחמה

מטוסים

ממלאים את השקט של הלילה

חותכים את החושך

ממשיכים עד שנאלמים

עד שנעלמים

אי שם בקצה

שבו בוודאי מפציצים

והורגים

נכתב במקור ב- 2.3.2026 שוב מלחמה

 

נכתב במקור ב-

2.3.2026

שוב מלחמה

אני רוצה לכתוב ואפילו לא יודעת איפה להתחיל.

הספקתי מתישהו לישון במיטה שלי (העברתי את עצמי לישון בממ"ד בינתיים), הספקתי להיכנס לממ"ד, ולצאת מהממ"ד כשקיבלנו הוראה שאפשר.

אתמול בערב הרגשתי שאני תקועה בבית ולא עושה כלום. כלומר, אני אחת שנשארת בבית הרבה ולא עושה (באופן שייראה כלפי חוץ לכל הפחות) הרבה. אז התקשרתי ל 💕. ותוך כדי שיחה הבנתי להפתעתי שכל תחושת התקיעות והזמן הארוך היא בסך-הכל בקושי יומיים. בקושי יומיים!!

הבוקר, אחרי שינה לא מצוינת ועם כאבים בגוף בעיקר בגלל המתח אני חושבת, ניסיתי לחיות באופן קצת יותר נורמאלי. כי זה לא באמת שבועיים הרי. גם הצלחתי להוציא את הכלבות לטיול יחסית נורמאלי, בלי התרעות ברגע שאני יוצאת, מה שקרה אתמול. הוספתי וישבתי על הספסל שמול הבניין, קצת אוויר ושמש. עוד טיפונת נורמאליות.

בדרך כלל אני מתיישבת וכותבת ברצף. היום, כמו המלחמות הבלתי נגמרות שיש לנו כאן, אני מוצאת את עצמי עושה הפסקות. קשה לי לכתוב ברצף. אולי קשה לי לחשוב על זה ברצף? אין לי מושג. רק יודעת שאני כותבת קצת ואז חייבת להניח את המחברת ולעשות משהו אחר. עד שמשהו אחר מוכן להיכתב.

נכתב במקור ב - 5.12.2018 סיכום ביניים

 

נכתב במקור ב -

5.12.2018

סיכום ביניים

עלינו לארץ בשנת 1967

 זוג צעיר

ילדה קטנה

ארץ חדשה, שפה חדשה

חברה חדשה

אז אמרו להורים שלי

זוג צעיר עם ילדה קטנה

חדשים, נרגשים

מבקשים להשתלב בביתם החדש

מעכשיו תקראו לילדה הקטנה שלכם

לא Michelle

אלא מיכל

שם עברי

אז הפכתי להיות מיכל

ולמדתי את השפה החדשה

כשילדים צוחקים ומציקים

והייתי עצובה

וקראו לי מסריחה

ושאלתי שאלות כדי להבין את העולם שלי

שכל-כך הרבה פעמים

מאוד בלבל אותי

ואמרו לי:

תפסיקי לשאול שאלות קיטבג

והיו קטיושות

ורצנו למקלט או נכנסנו מתחת למיטה

וישנו במקלט כשהייתה מלחמה

מלחמת יום כיפור

ופעם אחת 

כך אני זוכרת

רצתי למקלט בלי חולצה

ואני עדיין זוכרת

ולא הצלחתי לעשות חשבון

ולא הצלחתי לעשות שיעורי בית

ומורה אחת

כנראה מאוד מוכשרת

חשבה שהדרך הטובה ביותר להתמודד

עם ילדה שלא מצליחה

היא להתעלם ממנה

לא ללחוץ

ולא לבקש

ולא להציע

לעזוב אותי לנפשי

לגמרי

ואני עדיין זוכרת

ושלחו אותי

ילדה קטנה ובכיינית

לפסיכולוגית

והיא שיחקה איתי

כנראה מחכה שאבטא משהו

ואני כל-כך הייתי צריכה

שמישהו פשוט יכוון אותי

ואני עדיין זוכרת

והלכתי לבית הספר החדש

ולא הבנתי שזה בסדר

שיבקשו ממני להביא לחמנייה 

כי אצלם יש רק לחם בבוקר

וחשבתי

שמנצלים אותי

ושוב הייתי מוזרה

ובבית הספר

המשיך

להיות קשה

כל-כך

ותמיד הרגשתי שאני

לא כל-כך

חכמה

כולם הבינו

כולם ידעו

כולם הכירו ילדים

כולם פגשו חברים

ואני

אני לא הבנתי

ולא עשיתי שיעורי בית

גם עכשיו

ותמיד, תמיד, תמיד

היה לחץ

מתח

כי אצטרך להגיד שלא עשיתי שיעורי בית

או להסתיר

וכי לא ידעתי איך להיות אחת מכולם

והרגשתי בודדה

והייתי בודדה

וזה

סיכום ביניים

נכתב במקור ב- 31.7.2019 בלגאן. שוב.

 

נכתב במקור ב-

31.7.2019

בלגאן. שוב.

עד שעברו השנים והרגשתי מאורגנת

עד שהצלחתי

לבנות חיים שבהם אני הקובעת

ולכן לא מתבלבלת יותר מידיי

עד שהבלגאן בראש

והבלגאן בנפש

פחות או יותר הסתדרו להם

וארגנתי לי חיים שבהם אני מצליחה

ואז

משום מה

החלטתי להיכנס למבוך הזה

והכל התחיל שוב להתפזר

בראש ובנפש

נכתב במקור ב- 28.7.2019 03:08

 

נכתב במקור ב-

28.7.2019

03:08

התעוררתי לפני כמעט שעתיים

ואולי בכלל לא נרדמתי

היום הזמנתי חדר ב- airbnb, בבית נחמד

בפראג

והזמנתי טיסה (בעזרתו של 💕כמובן)

הלוך חזור

אני אסע לבד

לחופשה

אף פעם לא נסעתי ככה

ואם הייתי עם הגרוש

כנראה גם לא הייתי נוסעת הפעם

אבל בסוף ספטמבר

אוותר על החג

ואסע לחמישה לילות - שישה ימים

לחופשה לבד

בפראג

ובגלל זה

אני פשוט לא מסוגלת לישון

וקצת מגרד לי כל הגוף

כי אני סוף כל סוף

אסע לחופשה

לפראג. לבד.

טוב שאני לא עם הגרוש

עכשיו אני יכולה להתחיל לחיות

נכתב במקור ב- 27.7.2019 אנסה לנסח במילים את החוויה

 

נכתב במקור ב-

27.7.2019

אנסה לנסח במילים

 את החוויה

כשהייתי קטנה

מי שרציתי שיישמע אותי

לא שמע

או לא הבין

או דרש שאנסח במילים

את מה שהרגשתי

והייתי מעצבנת

והייתי בכיינית

ולא ראו, כנראה, את מה שהיו צריכים לראות

ולא העריכו את מי שהייתי

והפריע לילדים שאמרתי

"זה מזכיר לי איך ש..."

הייתי מעצבנת

ובבית הספר הייתי

תלמידה לא טובה

לא עמדתי

מעולם

בדרישות של שיעורי הבית

שבטח היו קטנים בסך-הכל

כי זה היה בית ספר של קיבוץ

ושאלתי שאלות משונות

ולא הבנתי

כל-כך הרבה פעמים

את מה ש"כולם מבינים"

ומי שדווקא היו שם לשמוע אותי

מי שתפקידם היה

לשמוע אותי

ניסו להוציא את הכל ממני

בתחבולות

פסיכולוגיות ילדים

עם צעצועים

ישבו שם וחיכו

שמשהו יתגלה מתוך המשחק

של הילדה

שלי

ואין לי מושג מה הם הבינו מהמשחקים האלה

ואם הבינו

ואחר-כך

פסיכולוגיות ישבו מולי וציפו

שאדבר

ושתקתי

ישבתי שעות בחדר עם פסיכולוגית

ושתקתי

והם מאוד רצו שאדבר

ואני כבר לא זוכרת מה רצו לשמוע

ושתקתי רוב הזמן

וכשהייתי מאושפזת

היה שם חדר של ריפוי באומנות

אני מניחה שקראו לזה

והיה שם פסל גדול של איבר מין זכרי

שמישהו פיסל

וידעתי

שכף רגלי לא תדרוך בחדר הזה

ידעתי

שאין מצב

שמישהו "יבין עליי משהו"

מתוך איזו יצירה שאצור

והתחתנתי

וחשבתי שיש לי חבר

כזה ששומע, כזה שמקשיב

ולקח לי שלושים שנה להבין

שהוא שמע

אבל לא באמת

כי כשתיארתי חוויה כלשהי

שהייתה זרה לו

הוא חשב שזה לא אמיתי

וכשהייתי עייפה או עצבנית

הוא נדבק בזה

ולא היה שם

כנראה אף פעם

כדי להרגיע או להוריד ממני

 ממני

את מה שהיה לי כבד

וכשאני ניסיתי להיות שם לצידו

כדי לתמוך

הוא חשב, בדרך כלל,

שאני אומרת משהו לא יפה

או שמה שראיתי

פשוט לא היה אמיתי

וכך חייתי שלושים שנה

במקביל לאדם

שהיה אמור להיות החבר שלי

אז כן,

כנראה שלמדתי שאם אין אני לי, מי לי

ולמדתי

שאני יכולה לסמוך

רק

על עצמי

ואיך אפשר ללמוד

למה כדאי בכלל ללמוד

שכדאי (כדאי?!)

לסמוך על מישהו אחר?

למה שאסמוך?

ועל מי?

ואיך?

נכתב במקור ב- 17.7.2019 מספיק ליום אחד

 

נכתב במקור ב-

17.7.2019

מספיק ליום אחד

היה לי היום מפגש

קשה

מחשבה על משהו שקשור למשהו

רחוק

כל-כך כאבה לי

שלמעשה

קיבלתי הוכחה

שאכן חוויתי 

התנתקות

אני עייפה

חזרתי הביתה בערך ב- 18:00

ואני במיטה

אכלתי, רואה דברים במחשב

הבהרתי שאין לי שום כוח

לדבר

וזהו להיום

אני גם לא הולכת למפגש

של קהילת הבוסתן

(יהודים וערבים תושבי נצרת עילית)

שאליה אני שייכת

זהו להיום

 

נכתב במקור ב-

18.7.2019

02:46

התעוררתי בסביבות 02:00

בכל זאת, נרדמתי בסביבות 20:00 אתמול

(אהבתי את המספרים)

מקווה שלא אהיה עייפה מידיי

במשך היום

מקווה שהנפש

נרגעה

עכשיו,

הולכת להכין לי קפה

  

נכתב במקור ב- 7.1.2026 מאולפת וזהירה

 

נכתב במקור ב-

7.1.2026

מאולפת וזהירה

"למישהי על הספקטרום, יכולת ההכלה שלך ממש טובה!"

ובכן,

בנוגע ליכולת ההכלה שלי, אחרי שנים רבות של תגובות לא טובות למי שאני, בעיקר למדתי לסתום. אוטיזם ופוסט טראומה מורכבת יכולים להשפיע ככה.

זה לא מבטל את מי שאני, אבל יכולת ההכלה מושפעת מזה.

אישה שהצליחה, איכשהו ובקושי, לעבור כמעט שישים שנים "רק" כמעצבנת, או בכיינית, או סתומה, או מציקה, הצליחה לאלף את עצמה.

היום, אחרי הבנה של אוטיזם ו - CPTSD, אני נזהרת. אני אפילו לא שמה לב כמה אני נזהרת. אני גרה לבד, יוצאת מעט ומארגנת לעצמי חיים שבהם הסיכון לחיכוך קטן עד כמה שאפשר.

אני לא מתלוננת על שכנים.

אני לא מעירה כשמישהו אומר משהו שנראה לי לא בסדר.

אני לא מתקנת.

מאולפת וזהירה, זה מה שאני.

👮👮👮

יש אנשים שאוהבים להגיד ש"אנחנו לא באמת אוטיסטיות" בגלל שאובחנו בגיל מבוגר.

אני תוהה אם למעשה למדנו, בשנים ארוכות של התמודדות "מוצלחת" עם העולם, מה ש ABA מנסה ללמד.

                                             👮👮👮

ABA היא גישה או שיטה שאמורה ללמד ילדים אוטיסטיים אופני התנהגות "מקובלים". 

אני אומרת לכם שזאת שיטה שמאוד מזכירה טיפולי המרה. 

כן, הילד לומד (מאולף?) להתנהג "נכון", אבל זה עלול להיות בניגוד לצרכים הנוירולוגיים שלו. זה מביא לכך שהאוטיסט מתנהג באופן שנוח יותר לחברה, בכך שהוא מכחיד התנהגויות להן הוא זקוק כדי להתמודד עם העולם.

נכתב במקור ב- 4.1.2026 אימהות - My Special Interest

 

נכתב במקור ב-

4.1.2026

אימהות - 

My Special Interest

מאפיין מעניין, לדעתי, אצל אוטיסטים ואוטיסטיות, הוא ההתמקדות בתחום עניין מסוים. לכל הפחות אצל אלה בעלי צורכי תמיכה פחות קיצוניים. אצל אוטיסטים בעלי צורכי תמיכה מאוד גבוהים, אני מניחה שקיים המאפיין הזה, אבל לא בדקתי.

לאוטיסטיות ואוטיסטים רבים יש התמקדות בנושא אחד ספציפי, תחום עניין שתופס את כל או מירב תשומת הלב. הנושא עשוי להתחלף אחרי זמן מה, ואז תשומת הלב מופנית לתחום העניין החדש.

ההבדל בין התעניינות אוטיסטית כזאת לבין התעניינות בתחום אצל אלה שאינם אוטיסטים היא, כפי הנראה, האינטנסיביות.

אני אוהבת מחברות יפות. אני כותבת המון, אבל אני חייבת שהכל יהיה במחברות יפות. אם אמצא, במקרה, מחברת יפה - אקנה מייד, גם אם כבר יש לי עוד כמה ריקות מחכות בבית. אני גם אוהבת מדבקות יפות וטוענת כבר שנים שאני מלמדת שיעורים פרטיים רק כדי שיהיה לי תירוץ לקנות מדבקות.

האהבה לצבעוניות מנצנצת מתחברת גם לנושא של stimming (בעברית זה נקרא חישחוש), נושא שכתבתי עליו כאן בעבר.

תמיד הרגשתי שאני אמא בכל איבר בגופי ובכל נימי נפשי. להיות אמא היה מי שאני. להיות אמא הגדיר אותי.

מכאן אפשר אולי להבין כמה המכה הייתה מערערת כשגיליתי שכל מאמציי לא הביאו לתוצאה אליה שאפתי בכל מאודי.

לא ידעתי שאני אוטיסטית.

לא ידעתי שאני סוחבת CPTSD.

בהחלט לא ידעתי שאני מגדלת ומטפחת (ואף מוסיפה עליו) את ה- CPTSD.

לא היה לי מושג כמה ההדחקה של אירועי חיי (והעובדה ש"התגברתי על הכל") גורמת להקהיית הרגשות ולעמעום היכולת לשים לב לדברים.

מטרת חיי הייתה להיות אמא שמגינה ומטפחת את הילדים שלה. מטרת חיי הייתה למנוע מהם סבל שעברתי.

ולא הצלחתי.

בכל אופן, לא כמו שהאמנתי בכל ליבי שאני עושה.

מסתבר שטראומה מודחקת משפיעה בכל מקרה. אפילו משפיע על הביטוי של גנים לפעמים.

מתברר שההגדרה העצמית שלי הייתה תלויה בלהיות אמא טובה וההדחקה ה"מושלמת" של טראומות מן העבר גרמה לכך שאפילו לא הייתי מסוגלת לתפוס את העולם בצורה נכונה. ומעבר לכך, תחושות פנימיות שלא הייתי באמת מודעת לקיומן, זלגו והשפיעו.

והרי תחום העניין המיוחד שלי, ה - special interest שלי, הדבר שעניין אותי יותר מכל דבר, שהעסיק אותי מכל דבר, שהאמנתי שהוא הדבר שבו אני מצליחה יותר מבכל תחום אחר בחיי, היה להיות אמא טובה.

אני מאוד גאה בילדים שלי.

כולם לומדים ומקדמים את עצמם בכל מיני תחומים. כולם אנשים טובים מאוד. כפי הנראה, הצלחתי להעביר דברים טובים. 

אבל המכה של לגלות שהמומחיות שלי הייתה מבוססת על עולם אותו תפסתי באופן מעוות, הייתה קשה מנשוא. הייתה מערערת. העולם התהפך עליי.

נכתב במקור ב- 4.1.2026 אין רמז לעייפות

 

נכתב במקור ב-

4.1.2026

אין רמז לעייפות

עוד רגע השעה 3:00

שעה שאמורים לישון

ואני ערה

נכנסתי למיטה והקשבתי קצת

למוסיקה

אבל נמאס לי

והשקט מעצבן

אז שמתי משהו ביוטיוב

פעם הייתי נרדמת באמצע

אבל היום רק

נשארתי ערה

ועוד רגע

השעה 3:00

ואין רמז לעייפות