11.10.2018 טיפול #2

נכתב במקור ב -

11.10.2018

טיפול #2

טיפול זה דבר מוזר מאוד

זה ללכת, בעיניים פקוחות לרווחה

למקום שבו

יתקעו לך שיפוד בעיין

ללכת

מתוך אמונה מוזרה ולא מוסברת

שלתקוע שיפוד בעיין

יעזור בטווח הארוך

אתמול הלכתי לטיפול

וכשסיימתי

הייתי בסדר

 

ברוך השב 💛

ברוך השב

💛

פרחאן א קאדי

שנזכה לחבק את החטופות והחטופים כולם במהרה.

17.8.2024 בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

 17.8.2024

בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

את יומן המסע שלי, שהפך להיות יומן המשא שלי, התחלתי לכתוב בשנת 2018. באותה העת הייתי בגיל 56. התחלתי, סוף כל סוף, להבין שיש הרבה דברים שאני צריכה להתמודד איתם, להבין, לקבל. ואכן התחלתי את התהליך הזה. לא תמיד הייתי בטוחה שהדברים שדיברנו עליהם באמת נוגעים בי.

בשנת 2018, בגיל 56, "לא הייתי אוטיסטית".

כמובן ש"לא הייתי אוטיסטית" הוא משפט שגוי לחלוטין. אוטיזם הוא לא מחלה שמקבלים מחיסונים, מצב חיים וכיוצא באלה שטויות. אוטיזם הוא פשוט חיווט שונה במוח שכתוצאה ממנו החוזקות והאתגרים פשוט שונים מאלה שחווים אלה שיש להם מוח נוירוטיפיקלי, כלומר מאלה שיש להם מוח המחווט אחרת מהמוח האוטיסטי.

אבל בשנת 2018, בגיל 56, הייתי לחלוטין לא מודעת לזה שאני אוטיסטית.

כשנתיים מאוחר יותר, מיה אמרה לי שהיא חושבת שאני "על הספקטרום".

באותה השנייה, כמו מעשה קסם, הרגשתי כאילו חלקי פאזל שהסתובבו מעליי נפלו כולם למקומם המדויק. המשפט "אני חושבת שאת על הספקטרום" נתן פתאום את ההסבר שהיה חסר למיליון אירועים בחיי.  לתחושות שחוויתי, לתגובות שהגבתי, ליחס הסביבה אליי.

בהמשך אכן הלכתי לאבחון שאישר את מה שמיה אמרה. עכשיו יש לי "פתק מהמומחית" שאומר שכן, אני אוטיסטית.

ההבנה הפתאומית הזאת שמארגנת את החיים מחדש היא מטורפת. לגלות בגיל 58 שאת צריכה להבין מחדש את כל חייך זאת חוויה חשובה וטובה, אבל מאוד מטלטלת.

אפילו עכשיו, אוגוסט 2024 אני ממשיכה ללמוד. מאמינה ולא מאמינה. מבינה ולא מבינה. לא בגלל שאני אוטיסטית. בגלל שלגלות הסבר לכל החיים שלך בגיל כזה, זה אירוע מבלבל.

אז כן, בשנת 2018 "לא הייתי אוטיסטית".

אבל כמובן, ומכאן הגרשיים, אף פעם בחיי לא הייתי לא אוטיסטית. רק ששנתיים אחרי 2018, גיליתי את זה.

13.10.2018 אשמה כרונית

נכתב במקור ב - 13.10.2018

אשמה כרונית

מיה הזכירה לי את המושג אשמה כרונית.

במה אני אשמה?

1. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, כשלא הייתי מוכנה, נכנעתי לרצון שלו.

2. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, נשארתי.

3. אחרי שהתחתנתי (רק מזמן), לא ייחסתי חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

4. המשכתי לא לייחס חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

5. כשהתנודות הרגשיות המשיכו גם כשכבר היה לנו תינוק, לא עשיתי משהו מספיק בנידון. חיכיתי שיעבור לו ונהניתי כשכבר חזר לאדם הנחמד והרגוע שאהבתי.

6. כשהוא התייחס באופן לא הולם, לא אוהב ולא מקבל לבן שלנו, לא עשיתי משהו מלבד לחכות שיעבור.

7. שנים של יחס לא עקבי שגרמו כאב גם לי וגם לילדים, ואני לא עשיתי מספיק חוץ מלחכות שיעבור. והמשכתי, כמו מטומטמת, להאמין משום מה שהוא "לומד".

8. לא פניתי לעזרה. התמודדתי, אם אפשר היום במבט לאחור להשתמש במושג "התמודדתי", לבד. בכך לא תיקנתי. לא עזבתי. אפשרתי להתנהגויות שידעתי שהן לא בריאות להמשיך. אפשרתי לו לפגוע רגשית גם בילדים שלנו וגם בי.

9. לא זיהיתי שהוא סובל ולא הפניתי אותו מוקדם מספיק לעזרה.

10. סטרתי לאחד הבנים שלי. את הסטירה הזאת אני לא מצליחה לשכוח.

11. לא הצלחתי להגן על הילדים שלי ממתח ומכאב. למעשה, גרמתי להם מתח וכאב.

12. אולי שכחתי משהו, אבל עכשיו אני מבינה משהו נוסף. עכשיו אני יודעת שבכך שהבאתי אותם, את ארבעת הילדים שלי שאני אוהבת הרבה יותר מאשר את עצמי כרגע, באותו רגע שהם נוצרו, באותה השנייה ממש, כבר דנתי אותם לחיים של פגיעות.

אז איך לא ארגיש אשמה כשאני יודעת שאני באופן אישי אחראית לסבל של עצמי ושל הילדים שלי?

4.8.2024 מילים של תודה לנשות הטיפול

 4.8.2024

  מילים של תודה לנשות הטיפול

כשהתחלתי טיפול לפני כשש שנים, הרגשתי מאוד רע לגבי המטפלת.

אני מתקשה לספר דברים. וכשאני מספרת דברים - או לא מספרת ורק חושבת - התגובה שלי לא נעימה.

הרגשתי רע שאני מפילה את הצרות שלי על אישה אחרת. ואותה אישה נאלצת לשאת על כתפיה ובתוך ליבה לא רק את הצרות שלי, כמובן. לפניי ואחריי יש עוד שמגיעות ומעבירות את הצרות שלהן, את הכאבים שלהן, אל הכתפיים והלב האנושיים של המטפלת.

אז עבדתי על עצמי.

הבנתי שזה התפקיד שלהן, לא שזה הוגן יותר. הבנתי שהן נמצאות בטיפול ובהדרכות, מה שמקל עליהן.

וכמו שאני יודעת כל כך טוב, הדחקתי את הדאגה שלי. כי אם אדאג גם עליהן, עליכן, לא אוכל לטפל בעצמי. לא באמת הוגן, אם תשאלו אותי.

אני מעריכה את העזרה שלכן. אני מקווה שאתן לא סובלות יותר מידיי מהסיפורים והכאבים שלנו, אלה שמגיעות אליכן ושופכות עליכן את כל הכאבים שלנו.

בבקשה תשמרו על עצמכן.

ותמשיכו להיות לנו לעזר.

אני מאוד מעריכה את העבודה שלכן. את הניסיונות שלכן לשנות כיוון כאשר אתן מבינות שמה שניסיתן לאו דווקא עבד אצלי. זה מה שמבדיל בין אשת מקצוע טובה לאשת מקצוע פחות טובה. או לא טובה.

ואני זכיתי לפגוש בשנים האחרונות נשות מקצוע עם מחשבה גמישה, המנסות להבין אותי. מנסות להתאים את הטיפול אליי. נשות מקצוע רגישות ומצוינות.

תודה לכן.

אין לי מספיק מילים להביע את ההערכה העצומה שיש לי וההקלה לפגוש נשות טיפול כאלה בשלב זה של חיי.

תודה על חלקכן בתהליכים שבלעדיכן כנראה לא הייתי יכולה לעבור ולהתקדם בהם בכלל. 

💙💙💙💙💙

31.7.2024 מחכה

 31.7.2024

מחכה

אני מחכה

יושבת

לא כל כך מסוגלת

לעשות דברים

שחשובים לי שייעשו

אני מחכה

רוצה שהכל כבר יעבור

שאוכל לסדר

דברים שאני רוצה לסדר

שאוכל למשל

לבנות ספר מתכונים טבעוני

כדי לחלק לילדים שלי 

אבל לא מצליחה

אני מחכה

יודעת שהחיים ארוכים

ולא נורא אם אעשה

דווקא היום

או דווקא מחר

אני מחכה

לוקחת כדורים

הולכת לטיפול

כותבת בלוג בתקווה שיעזור לי 

לשחרר

אני מחכה

יושבת על הספה

מסתכלת מדי פעם על הטלפון

ומגלה

שהסוף לכל זה 

פשוט לא מגיע

נמאס לי אבל

אני עדיין

מחכה