הולכת על הדשא וחווה יותר מאשר זוכרת. מלחמה שהתחילה ביום כיפור ונמשכה לעולם. תוכניות לברוח מהבית כשהמחבלים יגיעו אלינו, לקפוץ מהחלון ולרוץ אל מאחורי הבתים שבצד השני של הדשא הגדול. חווה תחושה נוראית שהתוכנית שלי לא הייתה טובה. שלא הייתי יכולה לברוח מהם. עובדה.
את שמחת תורה העברתי במאמץ מודע ולא מודע לא להרגיש. לא לזכור. סידרתי מדפים. ובבוקר חידשתי את העציצים שבמרפסת. ממש שואה ותקומה, מישהי אמרה לי.
ערב החג עבר וגם החג. יום שישי הגיע. הבית די מסודר. השקיתי את העציצים במים עם דשן. ניקיתי טיפה את הריצפה מהכתמים שנוצרו מהמים החומים שטפטפו בדרך מהמטבח ל"גינה" שלי.
לא מדליקה חדשות. פוחדת לשמוע את מה שקורה שם בחוץ. מיום רביעי פשוט לא מסוגלת. הקשבתי למוסיקת נבל שנעימה לי. כמה ערוצי דעות בנושאים פוליטיים אמריקאים ביו טיוב.
אני שקוראת ספר לאורך שבועות ארוכים, סיימתי ספר ביומיים או שלושה. רק לא לשמוע. רק לא לחשוב. רק לא להזכר.
יום שישי עבר והשעה כבר כמעט שתיים לפנות בוקר. בחרתי ספר חדש. באמת לא רגילה לחפש ספר חדש כל כך מהר.
שקט בחוץ. קודם ישבתי במרפסת המסודרת וקראתי. ברקע שמעתי אנשים שרים ליום הולדת כשהגיע חצות. שמעתי תינוק ממש קטן בוכה וחשבתי שבטח מבקרים אצל הסבתא והסבא וזה נשמע מתוק. האורות נכבו בדירות שממול. אנשים צוחקים איפהשהו.
אני רוצה שהשקט הזה יימשך.
אין בי כוחות לשאת את הדברים הנוראיים שקרו. שקורים. שלא מסתיימים.
הנר עדיין לא כבה.
אמן שהשקט הזה יימשך.
***
ובבוקר שבת התרעת רעידת אדמה, שלא הייתה, מעירה את כל צפון המדינה.
נכתב במקור ב - 8.12.2018 לומדת להיות חברה איפה להתחיל? הייתה תקופה שבה מאוד אהבתי לארח חברים. לא היה לי הרבה מקום ורק היה לי טוסטר אובן,...
