נכתב במקור ב -
24.10.2018
ימים
יום ראשון
נרדמתי אתמול בלילה עם מחשבות וקצת חששתי שלא אצליח לישון או שסוף סוף אקבל את מבוקשי ויהיה לי סיוט.
אך לא.
ישנתי כמעט 9 שעות.
התעוררתי רגועה, כמישהי שישנה את שנת הלילה לה הייתה זקוקה. לא פחות ולא יותר.
תודה.
יום שני
הצלחתי לסדר את חשבון הבנק. כל המספרים הסודיים והסיסמאות מסודרים. נראה לי שהכל בסדר ואוכל עכשיו להתחיל להפקיד שם כסף. כמו-כן, מחר אנסה להעביר את המשכורת שלי אליו.
יום רביעי
אתמול הרגשתי מאוד רגועה. הבוקר התעוררתי ב- 4:45, עם מחשבות על כך שהמתח חזר. נשארתי במיטה ואפילו נרדמתי עד 6:15.
תחושת המתח חזרה.
כל מה שיכולתי לחשוב זה: "התעלמתי, התעלמתי, התעלמתי, התעלמתי. ואז הגיע יום רביעי".
✸
האוויר שסביבי מתחיל להכביד עליי.
אני מתחילה לא לשים לב לסביבה, במידה מסוימת.
צפיתי בסרטונים ביו טיוב, מרגישה את הכובד בתוכי, ופתאום שמתי לב שהשעה כבר 8:22. אני חייבת להתלבש ולהוציא את הכלבה ומרגישה שבקושי יש בי כוח לקום ולהתלבש. הייתי רוצה להמשיך לשבת בכיסא, לסגור את התריס כמעט לגמרי, קצת להיעלם לי.
קשה לי כרגע לתאר לעצמי איך אני, שוב, נוסעת לעפולה רק כדי לתקוע לי שיפוד לנפש. אבל מצד שני, אני עדיין מנסה להאמין שיש הגיון במהלך הזה. מנסה להאמין שאני לא רק גורמת לעצמי כאב וכי בסופו של דבר, תצמח מתוך המוזרות הזאת נחמה.
אני מתקשה להאמין בלב שלם.
אבל אני מנסה.
מנסה להאמין שזו איננה מלכודת מזוכיסטית ללא הגיון.
מנסה.
וברגע זה, לא ממש בטוחה.
✸
מסת גז סמיכה, יש דבר כזה בכלל?
כי זה מה שמדי פעם שוטף חלקים מתוכי. זה מה שמכסה על הבטן ועל הלב והחזה שלי עכשיו. לא לגמרי, זה קצת כמו גלים איטיים. לפעמים גואים וממלאים, לפעמים הם בסוג של שפל, נכנסים להם לתוך הרווחים שבין האיברים הפנימיים שלי, מחכים עד לגאות הבאה.
✸
יצאתי לסופר לקנות כמה דברים.
חזרתי הביתה.
בדרך חשבתי שזה נראה לי בדמיון כמו זפת נוזלית כזאת.
חשבתי שבאיזשהו שלב שני העולמות האלה - האמיתי של היום והסודי של אז - יתחברו או ישתלבו באיזשהו אופן. השאלה היא איזה מהם יהיה החזק יותר. האם יש סיכוי, סיכון, שהעולם הסודי של אז ישתלט על העולם הטוב של עכשיו?
זה מעייף.
זה תופס מקום בעולם שלי שדמיינתי שהצלחתי להיפטר ממנו. ואולי כן הצלחתי. ועכשיו, העומס הרגשי הזה, מסת הגז הזאת, הזפת הזאת והאוויר הכבד שמסביב - אני לא רוצה אותם.
ממש לא רוצה אותם.
✸
איך היום הזה ימשיך?
אכין לי משהו לאכול, אצא לאוטובוס, אסע לעפולה, אסע למרכז למשפחה ולילד.
אדבר, אבכה, אכנס להלם, אירגע פחות או יותר.
ואז?
אצא לאוטובוס, אסע הביתה, ומה?
אני לא יכולה לדמיין שיש לי חשק, או אפילו שיהיה לי חשק לעשות משהו. בכלל. אבל מי יודע?
אולי אתבדה.
✸
בעפולה, ליד הספרייה ויד לבנים. מרחק צעדים ספורים מהבניין שאליו עליי להגיע. העייפות כמו שמיכה שקופה, כמו ענן, שמכסה עליי. נכנסת לאוזניים מבחוץ או מבפנים. מכבידה על צעדיי. מכבידה על הנשימה.
מכבידה על הנשמה.
הייתי רוצה לחזור בזמן ולא להיכנס לכל זה.
אולי.
✸
יושבת על כיסא כתום, מסתכלת בדלתות הזכוכית שמולי, קצת אפור בחוץ וקצת אפור בפנים. חשבתי לרגע שאולי הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, אחורה, אחורה. אבל שם, רק רע יש.
למה שארצה לחזור לשם?
אני פוחדת - מה יהיה היום?
האם ארגיש מתפרקת, מתפוגגת שוב?
ומה אם לא אצליח להחזיר את עצמי למי שאני?
מה אם כל הרע הזה ישתלט על חיי?
ועכשיו,
רק נשאר לי לחכות.
לראות כמה רע או טוב יהיה לי היום.
לחכות ולפחד.
✸
שיעורי בית:
לכתוב על הדברים הטובים והחזקים אצלי ולתאר תמונה שעליה אוכל להתמקד כשאני צריכה קרקוע ולהזכיר לעצמי שאני חזקה.
ולאכול לפני שאני מגיעה.
ולצאת להליכות כי הן טובות נגד חרדה.
ואני חייבת ללמוד לא לפחד כל כך מהפחד. כי הפחד מההתפרקות מפרק אותי.
אבל אני חזקה ושווה. אני חזקה ושווה.
אז אני בוחרת עכשיו ללכת ברגל בחזרה למרכז עפולה. אולי גם אקנה לי משהו לאכול. להירגע ולנוח.
ולהזכיר לעצמי:
אני חזקה ושווה.
אני חזקה ושווה.
אני חזקה ושווה.
