נכתב במקור ב -
20.10.2018
חלומות וסיוטים
סיוטים, למיטב הבנתי, הם חלומות מפחידים. כאלה שדוחפים לך את הדברים הכי עמוקים, הכי מזעזעים, ישר לתוך הנפש הישנה שלך. ברגע הכי פגיע, כשאין לך סיכוי להילחם בהם כי אתה לא לחלוטין שם, צפות ועולות המחשבות הכי עמוקות, הכי מפחידות. אלה שהצלחת להימנע מהן בכל יתר היממה. ואז הן שם. כולן מעורבבות בקוקטייל מופרע שמשתק אותך מפחד כשאת עדיין ישנה. ומה שנשאר לך זה לפחד. ואם יש לך מזל, את מתעוררת ומצליחה להשתחרר מאחיזתו של הסיוט, מאחיזתם של האירועים שבאו כמו סופת טורנדו כדי לקרוע אותך משלוות הנפש המדומה שהצלחת לבנות לעצמך בשעות הערות שלך. ואם לא הצלחת, אם לא איתרע מזלך ויכולת לצאת מהסיוט, אז את נשאבת עוד קצת, נמשכת לתוך המערבולת, נזרקת עם העצים והגגות והעציצים והפרות עד שהתת-מודע שלך מסכים לוותר ולשחרר אותך.
אז לא, אין לי סיוטים.
אולי זה אומר שההדחקה שלי כל כך מושלמת שהיא אפילו מסוגלת להתנגד לכוחות ההרסניים של התת-מודע?
אבל סיוטים אין לי.
אני מתעוררת והשמיכה הסתורה מספרת שהשינה שלי הייתה לא לחלוטין שלווה, למרות שאני לא זוכרת חלומות. אני מתעוררת ויש לי תחושה קלה של חוסר שלווה.
אבל סיוטים אין לי.
אני מחפשת בגוגל מידע על חלומות וסיוטים ומנסה להבין סיבות לכך שאני לא חווה אותם למרות העובדה שהדחקתי כל כך הרבה לאורך חיי. אני מנסה להבין אם יש דבר כזה "הדחקה קיצונית" שבגללה אני אפילו לא רואה את האירועים בחלום, למרות שהם מציפים אותי בימים האלה בערות. אני מנסה להבין, אבל לא מוצאת בינתיים תשובות.
לאורך כמעט 40 שנה יש דברים שחוזרים אליי בריח או במצבים מסוימים, כך שהיום אני חייבת להודות - שום דבר לא באמת נעלם. הצלחתי להסתיר את הרוב לא רק מכל העולם, אבל גם מעצמי. ובכל זאת, כבר שנים שאני לא יכולה לזכור סיוטים או כמעט כל חלום אחר. גם לא בתקופה הזאת שבה אני מעוררת משנתם זיכרונות כואבים ומפחידים.
בימים האלה אני נאלצת לזכור, בינתיים רק מעט, ובתהליך של הסתכלות ישירות אל תוך החור השחור. אפילו לכתוב את המילים אני מתקשה. היד מסרבת לשתף פעולה.
אני לא רוצה סיוטים וחלומות. מספיקה לי בהחלט ההתמודדות המתחדשת בערות עם מה שאני לא רוצה לזכור, עם מה שהייתי רוצה שפשוט לא יהיה. אבל אני תוהה. אני רוצה לדעת: למה אני לא חולמת על זה?
אחד הדברים שקראתי על חלומות ועל ההתמודדות עם טראומה הוא שטראומות עולות בסיוטים. מה שאני מצליחה לקבל מזה הוא אחד משניים: 1) משהו לא בסדר אצלי כי אני לא חולמת על האירועים; 2) זו לא באמת נחשבת טראומה.
*
בזמן שאני קוראת באינטרנט על טראומות ועל סיוטים וחלומות, המתח אצלי גואה. הרגל קופצת במהירויות שכבר זמן רב לא היו. תחושת אי-השלווה מתגברת. הפחד והסקרנות לגבי מה שאני קוראת הולכים יד ביד. זיכרונות מסוימים מתעקשים לעבור אצלי ואני, מתוך איזושהי קבלה מזוכיסטית, ממשיכה לקרוא. אני לא קוראת שום דבר עם תיאורים ספציפיים, הכל מאוד שטחי. אני פוחדת לחשוב מה תהיה התגובה שלי אם אקרא משהו יותר ספציפי.
אני זקוקה להגדרה, לאישור. שמותר שירחמו עליי קצת.
🪷
השבמחקמיכל, אין לי ספק שעברת תקופה מאוד מאוד מורכבת. איך את עכשיו?
השבמחקאולי תוסיפי איזה סייפא קצר בסוף כל רשומה, מילים מהעת האחרונה?
התהליך ממשיך. לא חושבת שאני באמת יכולה להפריד לגמרי בין "אז" לבין "היום". אולי העובדה שאני משתפת קצת אומרת (ואולי לא רק קצת) שהתהליך מתקדם.
מחק❤️❤️❤️😽
השבמחק