יום רביעי, 30 באפריל 2025

נכתב במקור ב - 27.8.2014 אין חדש תחת השמש


  נכתב במקור ב -
27.8.2014

אין חדש תחת השמש

הפסקת אש הוכרזה אתמול, אחרי 50 ימי "מבצע" צוק איתן וגרורותיו. במכת הסיום נהרגו שניים מקיבוץ נירים. נפצעו חמישה, אם אני לא טועה.

אין לי ספק שפגענו קשה בחמאס.

אין לי כל ספק שלמרות התחושה ה"חמצמצה", כפי שהוגדרה על-ידי מישהו בגל"צ, אנחנו במצב לא רע בכלל. יש הרוגים, פצועים, אנשים שנאלצו לצאת מהישובים בעוטף עזה, אבל בסך-הכל אין מה להשוות למה שקרה אצלם.

החמאס, כמובן, יצא בחגיגות ניצחון.

זה הזמן לשבת ולנסות להגיע, בתהליך ארוך, קשה, מייגע ומתסכל, להסכם מדיני.

🞿    🞿    🞿

להיות אמא מהסוג שוחר השלום לבן שהוא חייל קרבי, זה עניין מורכב ומאוד לא פשוט. אני שונאת את השימוש הנפוץ בצירוף "לא פשוט", אבל עדיין, לצערי, הוא מתאים כאן.

אני רוצה שנגיע להסכם מדיני, אני מתקשה לחשוב על הרג כשיטה, אני לא רוצה להבין שהבן שלי ייאלץ להיות חייל במלחמה שאליה שלחו את כולנו ממשלה שאולי ששה אלי קרב, שמעדיפה לבדוק את אופציית המלחמה על-פני אופציית הדיון והחיפוש הקשה אחר פתרונות שאינם מלחמה.

אני חייבת לתמוך בבן, החייל הקרבי. המילים האלה בקושי נתפסות אצלי כמילים שקשורות אלי. 

אני בקושי מסוגלת לתפוס שגם אנחנו בתוך הדבר הזה.

אבל כמי שמבקשת מדינה יהודית ודמוקרטית, כאן במקום הזה שהוא גם קשור אלינו היסטורית וגם נקבע על-ידי האו"ם לפני שנים, אחרי שהעם שלנו נשחט באירופה במטרה מוצהרת ומתוכננת היטב להשמידנו, אני חייבת שגם אני אתרום את חלקי הקשה.

לא חוכמה, כמו שאומרים, לדרוש דברים בלי לתרום את חלקך למאמץ.

ולצערי הרב, המאמץ שעליו מדובר הוא להיות חלק מצבא שיהיה מסוגל להגן עלינו בזמן של סכנה מאויבינו. 

ולכן אני נאלצת לשמוע איך 💕 מתאמן, מתחזק, לומד לזרוק רימון. רימון...

פחד אלוהים.

ואני מקווה שהמדינה שלנו תשכיל למצוא פתרונות שאינם מלחמה, למרות שזה בפירוש דבר שאיננו רק תלוי במדינה שלנו, על מנהיגיה המוצלחים יותר או מוצלחים פחות. 

ואני יודעת שכשוחרת שלום, אני חייבת לדעת שיש גם צבא חזק שבמקרה חירום יהיה מסוגל לשמור עלינו.

ואני יודעת ש 💕 בחור חזק, עם לב טוב. ואיזה חייל טוב יותר ממישהו עם לב טוב, יכול להיות? הרי לא הייתי רוצה שהחיילים שלנו יהיו חזקים עם לב רע. כאלה שעושים דברים קשים, הרבה יותר משאולי נחוץ בזמן מלחמה. לא מעוניינת להרבות בדיבור כאן.

ומחר אנחנו נוסעים לירושלים, לטקס ההשבעה של 💕 לצה"ל.

נוסעים לירושלים, לכותל, כדי לראות את 💕 החייל, עם נשק, עם עוד הרבה חיילים, נשבע אמונים למדינת ישראל, לצה"ל. מבטיח בשבועה, או בהצהרה למי שמעדיף, שגם את חייו ייתן למען המדינה. מבטיח בשבועה או בהצהרה שאנחנו נתרום את חייו - את חיינו - למען המדינה.

זה יהיה מרגש.
זה יהיה מפחיד.
גאווה, פחד, התרגשות, תהייה.

ואחרי זה נסע ביחד, כנראה באוטובוס (אלא אם כן נגלה שיש טרמפ עם מישהו) ונהיה ביחד לשבת. בלי מדים, אבל עם סיפורים. ושזה לא ייגמר לעולם. בבקשה. אמן.

בקיץ 2014 💕התגייס לשירות סדיר בצה"ל.

 

בקיץ 2014 💕התגייס לשירות סדיר בצה"ל.

הרבה דברים חשבתי וכתבתי בתקופה ההיא, עד שהשתחרר בשעה טובה ובלי פגע נראה לעיין. הוא נשאר אותו אדם ערכי ועושה רבות כדי שהערכיות הזאת תמשיך לפעול למען טובת המדינה וכל אזרחיה. 

אני מאוד גאה בכל הילדים שלי.

לפני הגיוס של 💕 חשבתי וכתבתי דברים רבים ואולי עוד אשתף כאן בהמשך, אבל היום אני בוחרת דבר אחד שכתבתי כיומיים לפני שנסענו איתו כולנו ללשכת הגיוס.

יצחק שלי
אני עולה בהר וידך בידי
וכל מה שאני מבקשת זה שאלוהים ישלח אליי את האיל בזמן
ואני מבקשת את סליחתך מראש
כי אם האיל לא יהיה שם
מה אעשה?


יום שישי, 25 באפריל 2025

22.7.2024 זיכרון טוב #2



22.7.2024
זיכרון טוב #2

הזיכרונות שלי אפופים תחושה לא טובה. ככה זה. אבל אני החלטתי להתאמץ ולמצוא זיכרונות טובים סוף סוף. שתי הסבתות שלי מביאות לי זיכרונות טובים שקל לי לספר. אז הפעם אספר על סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי ייבדל לחיים ארוכים. (בפעם הקודמת שכתבתי על זיכרון טוב, סיפרתי על סבתא אן ז"ל, אמא של אמא שלי תבדל לחיים ארוכים.) 

*

כשהייתי בת שלוש עשרה נסענו לבקר את המשפחה בארצות הברית. בעצם, פעם ראשונה לפגוש את המשפחה המורחבת מאז שעלינו לארץ כמעט עשר שנים לפני כן. זה היה מאוד מרגש.

סבתא שלי רות הייתה עקרת בית.

סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי, ייבדל לחיים ארוכים, מעולם לא הגיעה לבקר בארץ.

אבל כשהייתי ילדה, הייתה כותבת לי מכתבים יפים. ציוריים. יושבת ליד שולחן האוכל שלהם, ליד החלון הגדול הצופה על החצר. הייתה מתארת לי את הציפורים והארנבים שהגיעו לשתות מים או אכלו את הדשא או את הפרחים. מאז המכתבים האלה אני מאוד אוהבת את הציפור האדומה הזאת, שאין לנו בארץ, cardinal, מתוך התיאורים הצבעוניים והיפים האלה. 

היה לה צחוק מתגלגל שהפך לסימן היכר. תמיד היה נעים לשמוע את הצחוק המוכר הזה.

אני חושבת שסבתא שלי רות, אם הייתה חייה היום, הייתה מוצאת מקום בעולם הפמיניסטי. הלוואי. אבל אז, היא הייתה חיה בעולם ישן אפילו לזמנו שבו היא הייתה עקרת בית.

היה להם בית שממש אהבתי. לא גדול מאוד, מאוד נעים ומלא דברים יפים. דמיינתי הרבה שהייתי רוצה לגור בבית בדיוק כזה, כולל החצר עם הציפורים והארנבים והפרחים.

כשהיינו בארצות הברית, שנים אחר כך, ונסענו אליהם לחגוג את חג המולד, היא ידעה שאנחנו לא אוכלים בשר עם חלב. אז היא הכינה משהו עם שרימפס. סיפור שחיזק את ההרגשה של האכפתיות וגם היה ממש מצחיק בגלל חוסר ההבנה המוחלט והניסיון האמיתי שיהיה לנו טוב.

אני חושבת שאם הייתה מגיעה אלינו לארץ, לקיבוץ, הייתה חושבת שזה מאוד מוזר ולא מובן, אבל הייתה גם אוהבת לראות את הדבר המוזר והלא מובן הזה.

ומדי פעם אני חושבת על כך שיצא שאני גרה דווקא כאן, בדיוק ליד נצרת.




 

יום שישי, 4 באפריל 2025

נכתב במקור ב - 8.12.2018 לומדת להיות חברה


 נכתב במקור ב -

8.12.2018

לומדת להיות חברה


איפה להתחיל?

הייתה תקופה שבה מאוד אהבתי לארח חברים. לא היה לי הרבה מקום ורק היה לי טוסטר אובן, אבל אפיתי בראוניז וחברים באו וישבו אצלי. הייתה לי חברה טובה אחת וחלקנו דירה פצפונת. אני מניחה שלא ידעתי להיות חברה שמשתפת ברגשות הכי עמוקים שלה, למרות שנדמה לי שניסיתי. אבל היו לי חברים.

כשהתחתנתי עברנו לכאן. לא היה לנו גרוש על הנשמה. לא הכרנו אנשים מלבד חבר, שהיה לו מהצבא, ומשפחתו. היינו מאוד לבד מבחינת "אנשים כמונו", צעירים ילידי ארצות-הברית עם רקע של חיים בקיבוץ וניתוק של מרחק מהמשפחה . דברים כאלה. המשפחה שלו בארצות-הברית. המשפחה שלי בדיוק עברה לגור בשרון.
כאן בלי משפחה ובלי חברים.
רק הוא ואני.
ובלי כסף.
בדירת עמידר מחורבנת למדיי, אבל היה לנו בית.

במשך השנים התרגלתי, לצערי, לא להכיר אנשים שיכולים להיות חברים שלי. ומדי פעם, כשפגשנו אנשים נחמדים, לפעמים נפגשנו פעם או פעמיים. אבל בדרך-כלל מה שהיה קורה זה שבפעם השנייה או השלישית, הוא היה משנה את דעתו ברגע האחרון. לא היה מרגיש טוב והיה נכנס לישון. ואני הייתי מתקשרת כדי להגיד שהוא לא מרגיש טוב. הייתי משקרת, למעשה, כדי לשמור על כבודו ודימויו ועל הדימוי שלי. ועוד הזדמנות לחברות נפלה. וכשכמעט היינו נפגשים, הוא היה מבהיר שאין לנו כסף ולא יכולים. וכך, נשארנו בלי חברים.

והקשר עם החברה ההיא די נותק בגלל קשיים אובייקטיביים מסוימים של ימים בלי טלפונים סלולריים. למרות שחזרנו להיות בקשר בשנים האחרונות.

והמשכתי להיות גיבורה. עבדתי, אחר-כך גידלתי ארבעה ילדים. הייתי מרוחקת מהמשפחה ובכל זאת הצלחתי. וכל פעם שהוא ביטל יציאה או ביקור, כי אין כסף או כי הוא לא מרגיש טוב או כי אין לו כוח לצאת, סיפרתי סיפורים ו"שיפרתי" את הסיפור כדי שיראה הגיוני. כנראה עשיתי עבודה טובה כל-כך טובה, שאף אחד לא חשד מעולם שיש קושי. כל-כך גיבורה הייתי.

ולא הייתה לי אפילו חברה אחת שאיתה יכולתי לשתף. ולא שיתפתי עם המשפחה. בניתי דימוי של חוזק, או משהו כזה. ולמה הייתי מספרת? הרי אם הייתי מספרת, הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמשהו לא לחלוטין הגיוני מתרחש. הייתי צריכה להודות שאני לא חזקה. הייתי מוצאת את עצמי מודה שעשיתי טעות.
זו לפחות הייתה, כנראה, התחושה שלי.

השנים עברו, ובשנים האחרונות דווקא פגשתי כמה נשים שהפכו להיות חברות. לא "חברות טובות", אבל כן חברות.

ואני רואה את הילדים שלי עם החברות והחברים שלהם. כל אחד עם הסגנון שלו ושלה, אבל הם בונים חברויות, מתמודדים עם כישלונות בחברויות, יוצאים עם חברות וחברים וזה ממש משמח אותי. לפעמים רק מלראות אותם ולפעמים מדברים שהם אומרים לי באופן ישיר.

ועדיין אני לא יודעת להיות "חברה טובה". לא יודעת איך הופכים "חברה" ל"חברה טובה". מה "מותר" לשתף? כמה "מותר" לשתף? מתי? איך?

אני מניחה שיש אנשים שיקראו את מה שכתבתי ובכלל לא יבינו על מה אני מדברת. אולי. אבל העובדה היא שהכישורים האלה פשוט חסרים לי.

שלשום יצאתי לבית קפה עם חברה. דיברנו הרבה. ובסוף הערב, אמרתי לה "תודה שאת מלמדת אותי להיות חברה". והיא נתנה לי חיבוק גדול ואמרה לי שזה מאוד מרגש אותה. וקבענו להיפגש כשהיא חוזרת מהנסיעה שלה לארצות-הברית, באמצע ינואר.

נכתב במקור ב - 5.1.2019 כעס

  נכתב במקור   ב - 5.1.2019 כעס הרגש שהגוף שלי מתנגד אליו הכי הרבה הוא כעס מתוך כל הרגשות שיש בי הנפש לא מוכנה בשום אופן להיכנע לכעס מעניין