נכתב במקור ב - 8.12.2018 לומדת להיות חברה

 נכתב במקור ב -

8.12.2018

לומדת להיות חברה

איפה להתחיל?

הייתה תקופה שבה מאוד אהבתי לארח חברים. לא היה לי הרבה מקום ורק היה לי טוסטר אובן, אבל אפיתי בראוניז וחברים באו וישבו אצלי. הייתה לי חברה טובה אחת וחלקנו דירה פצפונת. אני מניחה שלא ידעתי להיות חברה שמשתפת ברגשות הכי עמוקים שלה, למרות שנדמה לי שניסיתי. אבל היו לי חברים.

כשהתחתנתי עברנו לכאן. לא היה לנו גרוש על הנשמה. לא הכרנו אנשים מלבד חבר, שהיה לו מהצבא, ומשפחתו. היינו מאוד לבד מבחינת "אנשים כמונו", צעירים ילידי ארצות-הברית עם רקע של חיים בקיבוץ וניתוק של מרחק מהמשפחה . דברים כאלה. המשפחה שלו בארצות-הברית. המשפחה שלי בדיוק עברה לגור בשרון.

כאן בלי משפחה ובלי חברים.

רק הוא ואני.

ובלי כסף.

בדירת עמידר מחורבנת למדיי, אבל היה לנו בית.

במשך השנים התרגלתי, לצערי, לא להכיר אנשים שיכולים להיות חברים שלי. ומדי פעם, כשפגשנו אנשים נחמדים, לפעמים נפגשנו פעם או פעמיים. אבל בדרך-כלל מה שהיה קורה זה שבפעם השנייה או השלישית, הוא היה משנה את דעתו ברגע האחרון. לא היה מרגיש טוב והיה נכנס לישון. ואני הייתי מתקשרת כדי להגיד שהוא לא מרגיש טוב. הייתי משקרת, למעשה, כדי לשמור על כבודו ודימויו ועל הדימוי שלי. ועוד הזדמנות לחברות נפלה. וכשכמעט היינו נפגשים, הוא היה מבהיר שאין לנו כסף ולא יכולים. וכך, נשארנו בלי חברים.

והקשר עם החברה ההיא די נותק בגלל קשיים אובייקטיביים מסוימים של ימים בלי טלפונים סלולריים. למרות שחזרנו להיות בקשר בשנים האחרונות.

והמשכתי להיות גיבורה. עבדתי, אחר-כך גידלתי ארבעה ילדים. הייתי מרוחקת מהמשפחה ובכל זאת הצלחתי. וכל פעם שהוא ביטל יציאה או ביקור, כי אין כסף או כי הוא לא מרגיש טוב או כי אין לו כוח לצאת, סיפרתי סיפורים ו"שיפרתי" את הסיפור כדי שיראה הגיוני. כנראה עשיתי עבודה טובה כל-כך טובה, שאף אחד לא חשד מעולם שיש קושי. כל-כך גיבורה הייתי.

ולא הייתה לי אפילו חברה אחת שאיתה יכולתי לשתף. ולא שיתפתי עם המשפחה. בניתי דימוי של חוזק, או משהו כזה. ולמה הייתי מספרת? הרי אם הייתי מספרת, הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמשהו לא לחלוטין הגיוני מתרחש. הייתי צריכה להודות שאני לא חזקה. הייתי מוצאת את עצמי מודה שעשיתי טעות.

זו לפחות הייתה, כנראה, התחושה שלי.

השנים עברו, ובשנים האחרונות דווקא פגשתי כמה נשים שהפכו להיות חברות. לא "חברות טובות", אבל כן חברות.

ואני רואה את הילדים שלי עם החברות והחברים שלהם. כל אחד עם הסגנון שלו ושלה, אבל הם בונים חברויות, מתמודדים עם כישלונות בחברויות, יוצאים עם חברות וחברים וזה ממש משמח אותי. לפעמים רק מלראות אותם ולפעמים מדברים שהם אומרים לי באופן ישיר.

ועדיין אני לא יודעת להיות "חברה טובה". לא יודעת איך הופכים "חברה" ל"חברה טובה". מה "מותר" לשתף? כמה "מותר" לשתף? מתי? איך?

אני מניחה שיש אנשים שיקראו את מה שכתבתי ובכלל לא יבינו על מה אני מדברת. אולי. אבל העובדה היא שהכישורים האלה פשוט חסרים לי.

שלשום יצאתי לבית קפה עם חברה. דיברנו הרבה. ובסוף הערב, אמרתי לה "תודה שאת מלמדת אותי להיות חברה". והיא נתנה לי חיבוק גדול ואמרה לי שזה מאוד מרגש אותה. וקבענו להיפגש כשהיא חוזרת מהנסיעה שלה לארצות-הברית, באמצע ינואר.