22.7.2024

זיכרון טוב #2

הזיכרונות שלי אפופים תחושה לא טובה. ככה זה. אבל אני החלטתי להתאמץ ולמצוא זיכרונות טובים סוף סוף. שתי הסבתות שלי מביאות לי זיכרונות טובים שקל לי לספר. אז הפעם אספר על סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי ייבדל לחיים ארוכים. (בפעם הקודמת שכתבתי על זיכרון טוב, סיפרתי על סבתא אן ז"ל, אמא של אמא שלי תבדל לחיים ארוכים.) 

*

כשהייתי בת שלוש עשרה נסענו לבקר את המשפחה בארצות הברית. בעצם, פעם ראשונה לפגוש את המשפחה המורחבת מאז שעלינו לארץ כמעט עשר שנים לפני כן. זה היה מאוד מרגש.

סבתא שלי רות הייתה עקרת בית.

סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי, ייבדל לחיים ארוכים, מעולם לא הגיעה לבקר בארץ.

אבל כשהייתי ילדה, הייתה כותבת לי מכתבים יפים. ציוריים. יושבת ליד שולחן האוכל שלהם, ליד החלון הגדול הצופה על החצר. הייתה מתארת לי את הציפורים והארנבים שהגיעו לשתות מים או אכלו את הדשא או את הפרחים. מאז המכתבים האלה אני מאוד אוהבת את הציפור האדומה הזאת, שאין לנו בארץ, cardinal, מתוך התיאורים הצבעוניים והיפים האלה. 

היה לה צחוק מתגלגל שהפך לסימן היכר. תמיד היה נעים לשמוע את הצחוק המוכר הזה.

אני חושבת שסבתא שלי רות, אם הייתה חייה היום, הייתה מוצאת מקום בעולם הפמיניסטי. הלוואי. אבל אז, היא הייתה חיה בעולם ישן אפילו לזמנו שבו היא הייתה עקרת בית.

היה להם בית שממש אהבתי. לא גדול מאוד, מאוד נעים ומלא דברים יפים. דמיינתי הרבה שהייתי רוצה לגור בבית בדיוק כזה, כולל החצר עם הציפורים והארנבים והפרחים.

כשהיינו בארצות הברית, שנים אחר כך, ונסענו אליהם לחגוג את חג המולד, היא ידעה שאנחנו לא אוכלים בשר עם חלב. אז היא הכינה משהו עם שרימפס. סיפור שחיזק את ההרגשה של האכפתיות וגם היה ממש מצחיק בגלל חוסר ההבנה המוחלט והניסיון האמיתי שיהיה לנו טוב.

אני חושבת שאם הייתה מגיעה אלינו לארץ, לקיבוץ, הייתה חושבת שזה מאוד מוזר ולא מובן, אבל הייתה גם אוהבת לראות את הדבר המוזר והלא מובן הזה.

ומדי פעם אני חושבת על כך שיצא שאני גרה דווקא כאן, בדיוק ליד נצרת.