נכתב במקור ב -
26.1.2025
נשאלתי ואני אנסה לענות
נשאלתי מספר פעמים, בתגובות כאן בבלוג ובהודעות פרטיות: כתבת את כל זה לפני שש שנים. מה המצב היום? הצלחת לרפא את הטראומה?
אנסה לענות.
כארבעים שנה לא דיברתי, לא שיתפתי ועשיתי כל שלאיל ידי גם לא לחשוב על הדברים. ואז, לפני כשש שנים החלטתי, בעידודם ותמיכתם של ילדיי, להתחיל טיפול.
ואכן, התחלתי.
ולאט, לאט, לאט, לאט התחלתי לגעת בדברים.
וככל שנגעתי בדברים, גם אם באופן מרוחק, הדברים התקרבו אליי. וככל שהדברים התקרבו אליי, כך התחלתי להגיב אליהם. בחרדה, בפלשבאקים, ברגשות אשמה.
והמשכתי ללכת לטיפול ולא לוותר. והמשכתי להגן על עצמי בכך שהמשכתי לנצל את כוח העל שלי, ההדחקה.
מצד אחד ממשיכה להדחיק, מצד שני מנסה לפתוח. קשה ומעייף.
ויום אחד עלתה התהייה אם אני אוטיסטית. וכעבור זמן כלשהו עברתי איבחון. גיל 56, כן? ושני התהליכים האלה התחילו להתערבב.
אלה דברים שנדבקים לכל תא בגוף ובנפש. ויש צורך להפריד בעדינות, כדי לא לפגוע בתא החיי. יש להפריד בעדינות ולארגן מחדש. אי אפשר להוציא, אפשר רק לארגן מחדש באופן שלא יהיה דבוק לכל תא ולא יפגע, לכן, בכל תפקוד. לפעמים קל יותר לנקות, להפריד ולארגן מחדש. לפעמים הכל נעשה כמעט בלתי נפרד וקשה יותר לעשות את התהליך הזה. זה נובע ממה, ממתי, מאיפה ואצל מי התהליך הזה.
ואני דווקא מאוד רציתי טיפול של זבנג וגמרנו. למי יש כוח לכל זה... איבחון האוטיזם דווקא עזר. זה לא דבר רע, להיות אוטיסטית. הידיעה הזאת, שאני אוטיסטית, כמו במשחקי טטריס, בשנייה אחת שמה דברים במקום. הסבירה אירועים בחיי. נתנה לי לנשום, להבין חוזקות וקשיים כאחד.
אבל CPTSD זה כבר עניין אחר.
בימים אלה הנושא של פוסט טראומה עולה באופן יומיומי. שעתי אפילו. ואני שומעת את השאלה, האם השבות והשבים כבר משוקמים?
תנו להם זמן.
טוב שהם מקבלים מעטפת מחבקת ואוהבת שמשתדלת לדאוג להכל. מאוד טוב. אבל את הדברים שהתערבבו ונדבקו לכל תא בגוף ובנפש יש צורך להפריד בעדינות ובזהירות בפינצטה עדינה.
וזה לוקח זמן.
המון זמן והמון סבלנות. וזה לא תהליך ליניארי אלא מתערבל. וכל איזכור יכול להחזיר אחורה.
אז לא, זה לא נגמר.
והכתיבה של לפני שש שנים, והכתיבה של עכשיו, והשיתוף בבלוג, והתשובה שלי כאן, הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הארוך שלי.
ומי ייתן שכל מי שצריכה או צריך, יוכלו לקבל תמיכה ועידוד מתוך המילים שלי, מתוך התהליך שלי.
