15.11.2018 אני רוצה לדבר על הפחד להסתכל אחורה

                       נכתב במקור ב -
                              15.11.2018

           אני רוצה לדבר על הפחד להסתכל אחורה

הגיע הזמן לדבר על הילדות שלי.

אבל למה?

אמרתי: כשהייתי ילדה ונערה, לא הייתי שמחה.

אמרתי: הייתי בודדה.

אמרתי: כל פעם שהיה משהו לא טוב, הייתי חושבת שאם היינו נשארים בארצות הברית, יכול להיות שהיה הרבה יותר טוב.

אמרתי: היו מלחמות כשהייתי קטנה. 

שוב אני מוצאת את עצמי חושבת שאני מבינה, בשכל, למה כדאי לעשות משהו אבל בלב, בנפש, אני לא יכולה לקבל את זה.

אמרה לי: כשסובלים מטראומה, יש נתקים בין חלקים שונים של הזיכרון.

אמרה לי: כשמטפלים בטראומה, צריכים לבנות את הנרטיב של החיים מחדש. לחבר בין החלקים האלה.

אמרה לי: חשוב לי להכיר אותך, להבין איפה גדלת.

ואני לא באמת רוצה.

לדבר על הילדות שלי.

אפילו חלמתי - וזכרתי - חלום אחד שממנו הבנתי שמשהו פה חודר עמוק מידיי. וזה לא מרגיש כמו משהו לגיטימי, החדירה הזאת עמוק לנבכי הנשמה, לנבכי החיים שלי.

ושוב חוזרת אליי ההרגשה הזאת שאני נאבקת להחזיק באמונה שמה שאני עושה כאן נעוץ בהגיון. לא לגמרי מצליחה להיאחז באמונה הזאת, אבל לא מוותרת. ושוב, כמובן, תוהה אם זה אכן הדבר הנכון, ההגיוני לעשות.

אומרים שהתהליך הזה חשוב, שזה עוזר לאנשים.

אומרים...

אז אני ממשיכה להגיע כל יום רביעי, מאפשרת לעצמי להיפתח, לא יותר מידיי. ממשיכה לתהות וממשיכה להגיע. די בטוחה שאני מגיעה מתוך האמונה שאכן זהו תהליך חשוב ולא כי אני מזוכיסטית או מבקשת רחמים או סיבה אחרת שאני אפילו לא מודעת אליה, לא מסוגלת להיות מודעת אליה, כי משהו אצלי כל-כך דפוק. ממשיכה להיאחז באמונה, בזיכרון, שמה שאומרים על חשיבות התהליך הזה הוא אמיתי.

אבל אולי יש גבול?

אולי יש מקום שעד לשם מספיק להגיע, שאחריו, מתחתיו, אפשר כבר לוותר?

אולי לא חייבים לחטט, לחפור, כל-כך עמוק?

אמרה לי: אני מבקשת סליחה שלפני שבוע כנראה לחצתי חזק מידיי.

אמרתי: אני מבינה. תודה.

אז כנראה שלא נפסיק לדבר על הדברים האלה. כי התהליך ממשיך ואומרים שהתהליך חשוב לריפוי ואני ממשיכה להאמין למה שאומרים בעניין הזה. אבל כנראה שגם לא אגיע למיצוי התהליך בקרוב. ואני כל-כך רציתי שאדע איך להיכנס ולסדר את הדברים מהר. לפתור ולרפא. מייד.

וכנראה שלא.