נכתב במקור ב -
10.11.2018
בלי מפה, בלי תכנית ניווט
כשהיינו מתכננים לצאת לטיול בשביל ישראל, היה רצוי לתכנן. הסתכלנו במפה של האזור, בדקנו כמה ק"מ יש בין מקום אחד שניתן לעצור בו בלילה ועד לתחנת הלילה הבאה. אפשר היה לתכנן כמה קילומטר נלך ביום גם לפי התוואי - אם יש הרבה הליכה בהרים, או מצוק מפחיד, נלך פחות אם אפשר. אם ההליכה היא על חוף הים, מקום שבו אפשר ללכת על החול הרטוב והדחוס אפילו יחפים, או אם ההליכה היא בעיקר במישור ובשבילים נוחים במיוחד, אפשר היה ללכת יותר קילומטרים באותו היום. אם גילינו שיש מרחק גדול בין חניון לילה אחד לזה שבא אחריו, יכולנו להחליט שנצא מוקדם יותר כדי שנספיק להגיע. קנינו אוכל לדרך, בדקנו איפה אפשר לקנות עוד או למלא מים, השתדלנו להצטייד בקצת עזרה ראשונה.
אבל את המסע הזה בלתי אפשרי לתכנן.
אין לי באמת מושג לאן אני מנסה להגיע. אין לי מושג כמה זמן המסע הזה יימשך. אני לא יכולה לתכנן איפה אנוח ואם התוואי קשה מידיי הפעם או איזה ציוד חשוב שיהיה לי.
אני יודעת שיצאתי למסע, שהוא כנראה יהיה לעיתים קשה ואני יודעת מה הכיוון הכללי. זהו. אני מקווה שהדרך תהיה מעניינת, וחוששת שהדרך תהיה מפחידה. אני שמעתי שבסוף המסלול יהיה טוב יותר, אבל אין מישהו שיכול לערוב לי על כך. שמעתי שאצא מחוזקת, אבל מוצאת לעיתים שאני מגששת באפילה ולא בטוחה שלא אפול מהצוק. אני מובלת כמו סומא, מחזיקה ביד שמובילה אותי, משתדלת להאמין שרק טוב יצא, והולכת. סומכת על היד המובילה, ממשיכה להאמין, מתפללת שאני לא טעה.
יצאתי אל המסע הזה מתוך אמון ואמונה, אבל אני לא יכולה לתכנן את הצעד הבא ואני לא יודעת לאן הצעד הבא יוביל אותי. הנוף לא משהו. זה לא כמו לצעוד בין עצים, במעלה הר, באוויר צלול. איזה מין מסע זה בכלל?! מי המטורפת שתבחר לצאת לטיול כזה שלוקח אותה למקומות שבהם היא לא רוצה להיות, לפגוש אנשים וחוויות שהיא לא רוצה לפגוש ולא רוצה לחוות, שמוביל אותה בחושך למטרה לא ידועה?!
❤
הבוקר קמתי מהמיטה בשעה 8:45, שעה שבשבילי היא לא רגילה לחלוטין. בדרך כלל אני מתעוררת בשש או אולי בשבע. אבל הלילה חלמתי וזכרתי. ידעתי שאני צריכה לקום ולכתוב את מה שחלמתי, בגלל שזכרתי. אבל כנראה לא העזתי והעדפתי להישאר עוד במיטה. כשאתעורר אכתוב. אתעורר אחר כך.
❤
בחלום שלי הייתי עם 💕 כשהיא בגיל בית הספר היסודי. היא הסתכלה על לוח שנה. אמרה לי, הנה, ביום הזה (שם של בחורה שלא הכרתי ולא זוכרת מהו) היא נפטרה. וביום הזה, הבן שלה נפטר. וביום הזה, אבא שלה. ובכאב נורא ועצב עצום היא אמרה לי שתשעה ימים היא רק אכלה לחם כי אף אחד לא שם לב שהיא (אותה בחורה בשם שלא זכור לי) לא הגיעה. "את", 💕 אמרה לי, "לא שמת לב שהיא לא הגיעה ותשעה ימים אני רק אכלתי לחם בגלל זה". כל כך הצטערתי. ניסיתי להתנצל ולבקש סליחה על הטעות הנוראה הזאת. היא לא הסכימה לסלוח.
בהמשך של אותו חלום, או אולי חלום אחר, עמדנו, 💕 ואני בחוץ איפהשהו עם שתי מזוודות גדולות מאוד. הפעם היא הייתה 💕 בשנות ה-20, 💕 של היום. אמרתי לה שאני נכנסת לשירותים. כשיצאתי, היא הייתה בתחנת האוטובוס, מרחק לא קטן מהמקום שבו עמדנו בהתחלה, עם שתי המזוודות שלנו. הלבנה שלי, החומה כהה שלה. לא יכולתי להבין בדיוק איך היא הגיעה לשם עם שתי המזוודות.
בחלום הראשון, או בחלקו הראשון של החלום, אני מבינה שגרמתי כאב נורא. לא הייתי שם, לא שמתי לב לכאב ולעצב ולא הייתי שם כדי לעזור, לחבק, ואפילו לוודא שהילדה שלי אוכלת. הכאבתי לה כל כך. לא ידעתי שכואב לה ולא שמתי לב. ובחלום היא לא מוכנה לסלוח לי.
כשהלכתי במסלול של נחל עמוד עליון לפני כמה שנים, ידעתי שעברתי מבחן אומץ. ההליכה על המצוק, עלייה וירידה על סלעים תלולים בעזרת סולמות מברזל - זה היה אחד המבחנים הגדולים שעברתי אי פעם. הצלחתי. ביום ההוא, כשהגענו למושב כחל שבו התעתדנו לישון אותו לילה, גיליתי שהמכנסיים שלי קרועים מרוב הירידות שעשיתי כשאני יושבת. וגם מצאתי אבן קטנה שהגיעה איתי. אני עדיין שומרת את האבן הזאת כתזכורת לכך שהצלחתי.
אבל המסלול ההוא התחיל במירון בבוקר והסתיים בחניון של נחל עמוד ובסופו קיבלנו טרמפ לכחל, שם התקלחנו ואכלנו וישנו והתכוננו ליום הבא.
ואני לא יודעת מה המסלול שלי עכשיו. איפה נקודת ההתחלה? לפני חמישים ושש שנים? ארבעים שנה? לפני חודש? אני לא יודעת איפה המסלול עובר ולאן אגיע ומתי, גם לא את דרגת הקושי.
ועדיין, משום מה, אני ממשיכה קדימה.
ההקבלה שעשית בין המסעות הרגליים שערכת לבין המסע הרגשי נפשי שעברת מאוד מעניין וזה הופך את הבדלים לברורים ומוחשיים.
השבמחק