נכתב במקור ב -
17.1.2025
נעה בין עייפות גדולה
לאופטימיות רגועה
לא סגורה למה, אבל אני כבר לא כתבתי הרבה זמן. טוב, אולי זה נדמה לי. אף פעם לא הייתי חזקה בתפיסת זמן.
נעה בין עייפות גדולה לאופטימיות רגועה.
הגשתי מועמדות לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה וקיבלתי אישור במהירות שיא. גם אין כל השלמות נדרשות! נרשמתי לקuרס חובה של תואר שני בלימודי תרבות. הבנתי שיש שלוש מגמות, טכנולוגיה, מגדר וספרות, אפשר לבחור מגמה ואפשר גם כללי כפי הנראה. כנראה אלך על מגדר (שם מקוצר).
ממשיכה לנסוע לטיפולי פוטותרפיה בבי"ח עפולה. זה, למשל, גומר אותי. אבל מתקרבת לסיום ארבעים הטיפולים וזה כבר משחרר לי אנרגיות חיוביות. כשאסיים, פתאום יהיו לי בקרים שפויים יותר. וכמובן אז גם אתחיל את הלימודים. מרגש. שני הדברים.
לפני שבוע וחצי (שוב, נדמה לי) נפלתי אפיים ארצה. לא מרצון להודות לאיזו יישות מלאת כוח אלא מזה שהסתבכו לי הרגליים... אחרי כמה ימים החלטתי סוף סוף ללכת לרופאה, ששלחה אותי לצילומי חזה והעצמות הרלוונטיות. לא שבורה. הכאבים נרגעים, אבל עדיין לא נוח לנשום עמוק וכואב להתעטש או להשתעל או לקנח את האף. אולי זה גורם לחלק מהעייפות?
לאוטיסטים יש לעיתים קרובות קשיים בתיפקודים ניהוליים, כלומר להתארגן על הדברים הרגילים שצריכים לעשות. יכולים להיות גם אלופים בהם, רק שזה חייב לבוא בזמן המתאים. אתמול איכשהו עשיתי כמה דברים שמזמן לא הצלחתי.
ולפני שבועיים התחלתי לפתוח את אחד מהחורים השחורים שלי. בלי ספק מגביר עייפות, ובלבול, וניתוק. אבל, וזה האבל החשוב ביותר, בו בזמן זה עושה ניקוי. יום אחד, עוד קצת, יהיה לי טיפה יותר קל לנשום. טיפה פחות לסחוב.
בהצלחה.
השבמחקצריך הרבה אומץ לפתוח "חור שחור", וכל הכבוד לך.
תודה על החיזוק 🙏
השבמחק