קודם כל
משהו מהיום,
24.10.2025
אני מקבלת הרבה תגובות מרגשות, בעיקר בפרטי אבל כמו שניתן לראות גם כאן. מרגש אותי שאני יכולה לבטא דברים שנוגעים גם לחוויות של אחרים.
העייפות שאני מדברת עליה הפעם, זאת שמגיעה אחרי הטיפול, לא נעלמה. אני לא מתכננת שום דבר באותם ימים. רק חוזרת הביתה ונכנסת למיטה לישון ולתת לעצמי מנוחה. וזה ממשיך להפתיע אותי, כמה שזה מעייף.
נכתב במקור ב-
22.5.2019
שהכל ייעלם
בערך ארבע שעות אחרי שיצאתי
אולי בעצם חמש
ואני ממשיכה להרגיש את העייפות
תוצאה של הצורך
להיזכר
אני לא באמת רוצה להיזכר
אני בעצם רוצה פשוט
לשכוח
שהכל ייעלם
שהכל פשוט לא יהיה שם
לא קרה כלום
לא השפיע עליי
לא גרם לי להיות אלופת ההדחקה
לא הביא לכך
שעשיתי דברים
באופן מושפע
נכון
שמה שאני עושה היום
זה תוצאה של הכל
הטוב והרע והרע יותר
אבל לא בטוח
שזה שווה את זה
ובכל מקרה
כבר היה
הכל
ועכשיו
כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר
למה אני צריכה לזכור?
למה אני צריכה לחשוב?
למה אני צריכה להיות עצובה?
למה אני צריכה
להרגיש כל-כך
עייפה
בערך חמש שעות אחרי
שנאלצתי להיזכר
אני לא רוצה להיזכר
אני לא רוצה להיות עייפה
כל-כך
מזיכרון
ומבכי
פשוט
לא רוצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה