לפני כשש שנים נכנסתי לדירה שלי.
אני מרגישה ביטחון שלא הכרתי. אבל יש משהו מאד מתעתע. אני כאן אדם יחידה עם שתי כלבות וחתול, וכמו כן לא עובדת עבור כל מסגרת חיצונית. קובעת לעצמי שעות ואופני התנהגות. נחה כשאני מרגישה צורך. לא נפגשת הרבה מאוד עם אנשים וכן נפגשת עם אנשים לעיתים כשאני מטיילת עם הכלבות.
ואז אני לפעמים חושבת שהכל בעצם בסדר, שאין לי קשיים אובייקטיביים.
אני צריכה לחשוב, ובדרך כלל לא עושה זאת, על הקושי הקבוע לעשות דברים באופן שהרגיש לי מהיר מידיי. אני חושבת על המחשבה על למידת נהיגה שנראתה לי, ועדיין נראית לי, ממש לא הגיונית עבורי. כי איך לוקחים החלטות במהירות כזאת?? אני נזכרת שבמהלך הקורונה, כשסוף סוף זכיתי להיות לבד, האח שלי וגיסתי באו לבקר בהפתעה ומה שיצא לי מהפה היה "למה באתם?", למרות שבעצם שמחתי שהגיעו לבקר.
אני נזכרת איך לפני הרבה שנים, בתקופה שבה לימדתי חוג אנגלית לילדים במתנ"ס, תהיתי יום אחד למה אני לא מצליחה לעשות הרבה משימות או מטלות ביום אחד. אולי אני עצלנית, חשבתי לעצמי. יום אחד החלטתי לעשות לעצמי רשימה לא ארוכה מידיי של משימות שאני רוצה להספיק. לקפל כביסה, לשים צעצועים במקום, דברים כאלה. דברים רגילים ולא מסובכים. וכך עשיתי. לא וויתרתי על אף דבר ברשימה הלא ארוכה שהכנתי. אחר הצהריים התארגנתי ויצאתי למתנ"ס. כשהגעתי לשם, אנשים שהיו שם, הביאו לי כיסא לשבת. הביאו לי מים לשתות. ראו עליי, מסתבר, שמשהו לא בסדר. כל זה, בגלל שלא וויתרתי על אף משימה. הבנתי שזאת לא עצלות אלא משהו אצלי, משהו במבנה שלי, משהו בחיווט שלי. כמובן לא ידעתי שאני אוטיסטית עוד הרבה שנים.
אני נזכרת שלקח לי שנים ארוכות לסיים תואר ראשון כי לא הצלחתי לעשות יותר מקורס בשנה.
אני נזכרת באירועים רבים לאורך חיי בהם הבנתי לא נכון את הסיטואציה. שאחרים, כל האחרים, הבינו ואני לא.
אני חושבת על כך שאני יכולה לנקות, או לא, בלי להרגיש לחץ, רק כי אני לבד.
אני חושבת שאני יכולה להישאר בסלון בערב, או לא, רק כי אני לבד.
אני חושבת על כך שיש לי מעט מאוד חברות וחברים וכי אין לי מפגשים חברתיים כמעט בכלל כי אני לא יודעת איך לנהל אותם.
בהיותי לבד, הרבה מהקשיים האלה לא באים לידי ביטוי. הקשיים האלה, מאפיינים אוטיסטיים בעיקר, פשוט לא באים לידי ביטוי כקשיים בכלל כשאין צורך להתמודד עם עולם נוירוטיפיקלי. כשאין צורך לעמוד בהשוואה לאחרים.
אם אני יכולה לנוח מתי שאני מרגישה צורך בכך, אני לא אגיע למצב של עייפות רגשית ופיזית. אם אני יכולה להקשיב לתוכניות דיבור כל היום כי זה מה שהמוח שלי רוצה, אני לא אגיע למצב של עומס חושי. אם אני יכולה לכתוב מתי שאני רוצה, להסתכל על מדבקות צבעוניות ויפות שקניתי או על אורות קטנים שמקשטים את הבית והמרפסת, למלא את הבית והמרפסת בצמחים וללטף כלבות וחתול, אם אני לא צריכה להבין אנשים שאומרים לא אמת כדבר שבשגרה (וזה לא "נחשב" שקר) המוח לא מספיק להגיע לעומס המגיע עם התמודדות בלתי פוסקת עם עולם שבו לרוב האנשים יש מוח שאינו מחווט כמוח אוטיסטי.
בדרך כלל אני לא אוהבת להתקשר ולקבל טלפונים, אלא אם מבני המשפחה. אבל היום יש וואצאפ. זאת כמעט לא בעיה. במהלך הקורונה התנדבתי לעזור בטלפונים לקשישים. קיבלתי רשימה חלקית של קשישים תושבי העיר. מהר מאוד גיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לעמוד במשימה. התביישתי מאוד, אבל היום אני מודעת לכך שזה קשור לחיווט המוח שלי. אבל, כמובן, כל עוד אני יכולה להתכתב בוואצאפ (מה שמתאים להרבה אנשים), הקושי הזה לא מתעורר וקל לשכוח מקיומו.
לאחרונה שמעתי ממישהי ששיתפה את הכיתה שלה באוניברסיטה בכך שהיא אוטיסטית. המורה אמר לה שלא יכול להיות. אשתו, הוא אמר לה, היא מורה לחינוך מיוחד והתלמידים שלה לא מתנהגים בכלל כמו אותה סטודנטית. זאת בעיה שיש להרבה אוטיסטיות שאובחנו מאוחר. אני לא ילד בן 7 עם צורכי תמיכה גבוהים במיוחד. אני לא ילד בן 9 שלא מדבר. אני אישה שהתמודדה עם קשיים מסוימים כל חייה, אבל נתפסה יותר כמוזרה או מעצבנת או רגישה מידיי וכן הלאה, ואשר רק לא מזמן גילתה שיש שם לאוסף המאפיינים והקשיים האלה.
טוב לי שיש לזה שם.
אני אוטיסטית, גם אם אתם לא יודעים לזהות את זה.
קוראות יקרות וקוראים יקרים, אני מודה לכם מעומק ליבי על כך שאתם עוקבים אחרי הכתיבה שלי ומתרגשת כל פעם מחדש כשאתם משתפים איתי מחשבות בבלוג ע...
