נכתב במקור ב -
24.4.2019
בעקבות "טראומה והחלמה"
Judith Herman MD
#11
המסע הטיפולי - הסכם לעבוד יחד, לומר אמת, לתמוך, להקשיב, לספר.
המטפל.ת - מישהו לרוץ איתו, מדריך.ה, מאמנ.ת
המטרה - לנצח
גבולות ברורים אך גמישים - בזכות ההבנה שלי שישנם, וחייבים להיות, גבולות כאלה, יכולתי לבקש ולקבל אישור לשלוח משהו במייל. אני כותבת כאן כשיש לי צורך, פנאי ויכולת להביע מחשבות קשות. 50 דקות הן מעט מידיי וההגבלה בזמן ובמקום לא תמיד מאפשרים לי להיכנס למקומות אליהם הייתי רוצה ואולי רצוי שאכנס אליהם. האפשרות לשתף במשהו שכתבתי כשהתאים לי, ללא מגבלות הזמן והמקום של הטיפול, פירושה לאפשר לי להיכנס למקומות האלה. ההבנה שלי שאני לא יכולה, שאסור לי, להפריע עם הדברים האלה בכל רגע נתון למטפלת שלי, שומרת על הגבולות האלה במידה שאני מאמינה נכונה גם לה וגם לי.
המרכז מאפשר למטפלות ולמטפלים מערכת תמיכה שמתייחסת באופן ברור וחד-משמעי להשפעות שיש לסיפורים האלה על המטפלות והמטפלים. היחס הזה מאפשר למטפלות ולמטפלים להתמודד עם ההשפעות שיש להקשבה לסיפורי הטראומה, ההשפעות של סיפורי הטראומה, ההשפעות של סיפורי הטראומה על המטפלת ותחושות של השתתפות בחוויה, רצון להתרחק, חוסר-אמון וכל תחושה אחרת שעשויה לנבוע מההשתתפות הזאת בחוויית הטראומה של המטופלות והמטופלים. מערכת תמיכה שבאה מתוך או כחלק ממרכז הטיפול מספקת מקום בטוח למטפל.ת שצריכה להביע ולהתמודד עם תהליכים, תחושות וחוויות של טראומה מצד אחד והתגובות לסיפורים מן הצד השני באופן שמבין את התהליכים האלה ולא מזלזל בהם, מכיר בתהליכים האלה ולא מנסה להקטין אותם, מכיל אותם ולא מעלים אותם ומצמצם ומבודד את המטפל.ת.
"No one can face trauma alone" מדגישה ג'ודית הרמן המרשימה. מצחיק, זה מאוד נכון. את החוויות שלי נשאתי לבד כמעט 40 שנים. החוויות, כך אני לומדת וממשיכה ללמוד, השפיעו באופנים שאפילו לא דמיינתי. אסור שהמטפלת תצטרך לשאת סיפורי טראומה לבד ולא תוכל לשתף ולהתייעץ ולהוריד מעצמה את העול הזה. על ההקשבה וההשתתפות, על האחריות, על כל טווח התגובות הרגשיות שיש למי שבוחרת להיות זו שמקשיבה ומשתתפת, העול הכבד של קבלה או התנגדות למה שהיא שומעת.
✽
שבת בבוקר והתעוררתי מוקדם. יצאתי לשבת במרפסת, לשקט של שבת בבוקר. החלטתי שאשב עם הספר והמחברת - יומן המסע שלי ואנצל את השקט והשלווה האלה של שבת בבוקר להתקדם עוד קצת במסע הזה הלא ברור.
צליל של גירוד בחלק התחתון של דלת הזכוכית המובילה מפנים הבית אל המרפסת, ה"חצר" שלי.
פתחתי את הדלת והחתול יצא, לא הכלבה. אבל לחתול יש בעיות במערכת העיכול ואני לא רוצה שיגיע אל הצמחים ויאכל אותם. כן, אני גם לא רוצה שיהרוס לי את הצמחים, אבל כרגע זאת הבעיה הקטנה יותר. סוף-סוף אני מצליחה לפתות אותו בעזרת האוכל שהוא מאוד אוהב ומצליחה להכניס אותו הביתה. זמן קצר אחרי כן, הוא מתחיל לילל. הוא רוצה לצאת שוב - אני לא רוצה שיצא. 💕 מתעורר מהיללות, קם עצבני (כמו שאדם שמתעורר מרעשים ולא מרצון יעשה). אני פותחת את הדלת המפרידה בין המרפסת לפנים הבית, והחתול מזנק שוב למרפסת ומתבצר בפינה שמתוכה הוא יודע שלא אוכל להוציא אותו. עכשיו אני עצבנית. כשהחתול ניגש לאכול את עלי הירקא שהוא אוהב לנשנש כשהוא יכול, הצלחתי להרים אותו (חתול שמן שכמותו) ולזרוק אותו לתוך הבית, לסגור את הדלת מאחורינו.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי מצאתי שהייתי עצבנית מהרגיל. חשבתי על-כך וניסיתי להבין למה. ואז הבנתי. אני באמת זקוקה לזמן הזה, לפנאי הרגשי, כדי להתקדם במסע שלי. אני לא יכולה להפר את התהליך ככה, בלי שיהיה לי קשה. אני זקוקה לזמן בלתי מופר שבו אוכל להשקיע את עצמי, גם אם אני עוברת מקטע במסע שהוא לא קשה במיוחד, בוודאי אם הוא כן.
יושבת עכשיו בחדר שלי, על המיטה.
הכלבה שלי לידי, ישנה צמודה אליי, תומכת בי ללא ידיעתה. החתול למטה, לא יודעת מה הוא עושה, אבל לא מיילל ולא מבקש לצאת למרפסת. השעה בסך הכל 7:15, יש הרבה שעות לפניי. אני יכולה לחזור למסע שלי.
✽
אני מבינה עכשיו למה היא צוחקת הרבה. לפעמים זה קצת מחרפן, אני לא רוצה שתצחק, אולי אני רוצה שהיא תבכה איתי באיזשהו אופן. אבל גם אם קצת הבנתי קודם, עכשיו נראה לי ברור - הצחוק הוא הדרך להתמודד עם הסיפורים.
✽
לתהליך ההחלמה והשיקום שלושה שלבים:
1. בשלב הראשון המטרה המרכזית היא לבנות ביטחון אישי.
2. בשלב השני המטרה היא זיכרון ואבל.
3. בשלב השלישי המטרה המרכזית היא חיבור לחיים הרגילים.
שלושת השלבים האלה (ויש, כפי הנראה, חלוקות לחמישה ואף לשמונה שלבים) אינם חלוקה חדה וברורה. התהליך של הבראה ושיקום הוא תהליך שלא תמיד צועד באופן ברור קדימה, במעבר מובחן בבהירות משלב לשלב. הם מתערבבים, נושאים שנראו כמה שכבר נפתר ואוחסן, עשויים להופיע מחדש. שלושת השלבים האלה הם בסיס שעוזר גם למטפל.ת וגם לנפגע.ת הטראומה לבנות תהליך.
עבורי זהו בסיס להבנה וקבלה של התהליך, קווים מנחים שעוזרים לי להתמודד עם השד הזה מהעבר שלי אותו ניסיתי - והצלחתי באופן מרשים - להסתיר אפילו מעצמי במשך כל-כך הרבה שנים.
הפחד מתחיל לחלחל - השלב השני הוא זיכרון ואבל.
בכל פעם שאני קוראת את המילים השונות שבהן הכותבת מתייחסת לנושא של "היזכרות", הבטן שלי מתכווצת והלב שלי רועד. אני חוששת שיגיע היום שבו אצטרך להביע במילים את מה שהצלחתי להדחיק ולהחביא אי-שם, עמוק, עמוק, עמוק במשך כל-כך הרבה השנים האלה. אני פוחדת מהרגע הזה.
הגיל עושה את שלו - העיניים שלי עייפות, תשושות מהקריאה.
הזמן עושה את שלו - אני חייבת להמשיך.
ביטחון. נראה לי שהתהליך שהעברתי את עצמי, מעבירה את עצמי, איכשהו לוקח חלק בבניית תחושת הביטחון בטיפול. אמנם ברגע זה, כאשר אני כותבת מילים אלה, אני חשה פתאום ערעור על תחושת הביטחון הזאת. אבל הגעתי לטיפול מתוך קבלה שאני חייבת ורוצה לנקות את הנפש. מוכנה לקבל על עצמי את ההובלה בדרך הלא ברורה הזאת. מוכנה לקבל את ההנחיה כדי למצוא את דרכי במבוך הזה. מוכנה להיות סלחנית יותר כלפי הטיפול. לא בטוחה למה אני מרגישה עכשיו, בעת כתיבת המילים האלה, ערעור בתחושת הביטחון. לא הביטחון האישי אלא ביטחון בתוך התהליך.
כל-כך הרבה מדובר על מה אפשר לעשות אחרי האירוע הטראומתי. ולחשוב שעד עכשיו אני עדיין מאמינה שיש לי אחריות, לפחות מסוימת, למה שקרה. ושאף אחד לא עשה כלום, לא זיהה כלום, לא ידע מספיק או לא חשב מספיק על רצף האירועים אז. איך אצליח אי-פעם לנקות את כל זה? ואם אגיע ובתוך 50 הדקות האלה אפתח את אחד הפצעים האלה, איך אוכל להמשיך? 50 דקות הם מספיק זמן, אולי, לתקוע שיפוד בפצע. 50 דקות הם לא מספיק זמן לעשות שום דבר נוסף. איך אהיה אמורה להמשיך שבוע שלם עם פצע שבדיוק הספקנו לתקוע בו שיפוד לפני שנאמר לי, זמננו תם להיום.
מה אנשים יודעים?
האם אי-פעם אבחר לשתף? האם אי-פעם אצטרך לשתף?
זה מפחיד.
כל זה מפחיד.
הגירושין והחיים החדשים לבד, חיים עצמאיים שבהם אני זאת שמחליטה - הם, כך אני פתאום מבינה, המרחב הבטוח שלי. ככה יש לי מרחב בטוח, ללא ציפיות ולחצים מיותרים. אני לבד. ככה אף-אחד לא יכול לפגוע בי. זאת המשמעות של מרחב של ביטחון אישי עבורי.
כן, גם אני הרגשתי שיהיה אירוע מכונן - כזה שבו אכאב ואדמם ואבכה ואתאבל ובסופו של האירוע הזה אהיה נקיה מכאב ומטראומה. מסתבר שזאת תופעה מוכרת. ומסתבר שזה לא עובד ככה.
השלב השני: הזכרות ואבל.
פחד אלוהים.
אני אפילו פוחדת לקרוא את הפרק הזה.
אבל אני ממשיכה לקרוא ועדיין חייה.
סיפרת לי מספר פעמים שבעקבות איך שאני, פעם ילד קטן ומאוד לא רגיל, תיארתי שאני תופש את המציאות את לפעמים מצאת עצמך גם כן חושבת על העולם בתור אינספור חלקיקים בלתי-נראים עם כאילו מרווחים ריקים ועצומים בינם, על פניו תפישה הסותרת את האינטואיציות שלנו לגבי איך שנראה חומר, ואיך שמורכבים אנחנו. מה שלא היה לי צל של מושג איך להסביר או להעביר, בתור אותו הילד, הוא שהמוח שלי מלכתחילה גם את עצמו לא תופש כישות יחידה ובדידה ובלתי-מחולקת. לפעמים קוראים לזה הפרעת זהות דיסוציאטיבית, ואולי זו באמת תופעה אנושית שבלתי-נפרדת מהטראומה, אבל בתכלס לא נדמה לי - או לא נדמה להמון מאיתנו כאן בתוך הראש האנושי הזה. מה שרציתי להוסיף בכך כרגע הוא ש-, למרות ההסתיגויות שלי מהקישור לטראומה, אם לא ניתן להתמודד איתה לבד אז טוב היות הזהות לא לבדה. :) מסתבר שזה נחשב נורא חריג להיות מודעים לתופעה הזו מהנקודה בה התחילה, בילדות המוקדמת, אבל את זה לא ידעתי - מה שידעתי הוא שבתוך הראש הזה מתמודדים עם אתגרים קשים ביחד. אציין גם שעל אף הקשיים והכאב, הכללים שלנו לאיך ש"מתמודדים ביחד" זכו להתחיל מאיך ששאפת שהמשפחה תיראה, ואיך שנדמה לי שהיא לעתים קרובות נראית היום. אוהב אותך, מאוד.
השבמחק🩷🩷🩷
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק