17.10.2018 שבר

נכתב במקור ב -

17.10.2018

שבר 

שבר גדול עבר עליי היום.
שבר מתוך ההבנה שאני חסרת אונים.
שבר מתוך ההבנה שאני מבינה שאני חסרת אונים, שבר של השלמה עם כך שאני לא מסוגלת לגעת בדברים, ושבר של עצב נורא שהתהליך הוא אמיתי וארוך וכואב מאוד.

הרגשתי חסרת אונים וחלשה ומתפוגגת.

ומיה נתנה לי מים כדי לקרקע אותי, ביקשה שאניח כפות רגליים על הרצפה, ארגיש את מסעד הכיסא.

שבר שלא רק אני מרגישה חלשה כמו שמזמן לא הרגשתי, אבל גם רואים את זה מבחוץ. עד כדי כך שיש צורך לעזור לי לחזור לכאן, למציאות הפיזית.

הפעם אני יושבת עדיין במרכז למשפחה ולילד, לא רחוק מהחדר שבו ישבתי ונשברתי. ממשיכה לנסות להרגע, להרגיש את עצמי רגילה. הבטחתי לעדכן כשאגיע הביתה. עד כדי כך. כמעט שעה אחרי הפגישה.

שבר שבא מתוך ההסתכלות, הנגיעה במקום הכי כואב. ביקשתי לא להשתמש במילה פספוס. כי זאת אחת המילים הכואבות, אלה שאני כל כך משתדלת לא להכניס לחיים שלי. ועכשיו אין לי ברירה. אני מסתכלת על השבר ועל הפספוס ועל הפגיעה. ישר בעיניים. וזה מסנוור. וזה קורע. ואני יודעת שבינתיים אין לי דרך לכבות את האור החזק מידיי הזה. מצליחה להפנות את העיניים, עדיין, כדי שלא יסנוור אותי כל הזמן. אבל ככל שאתקרב, האם הסנוור יהיה יותר גרוע? כל כך גרוע שישרוף לי את העיניים? כל כך מסנוור שישרוף לי גם את מה שמאחורי העיניים?

אני לא מכירה דרך שבה אפשר למנוע מקרני השמש לשרוף את העיניים שמופנות אליהן.

*

חמש שעות וחצי מאוחר יותר.

אני מגלה עכשיו שהיום שלי היה מבולבל כבר מההתחלה, עוד לפני ששמתי לב. אני מחליפה סדינים ביום שישי - קמה, מורידה, שמה נקיים ביום שישי בערב לפני שאני הולכת לישון. הבוקר - הורדתי סדינים, כיבסתי ועכשיו צריכה לשים חדשים.

אפילו לא שמתי לב שהיום התחיל הפוך.

היום יום רביעי.