נכתב במקור ב -
1.12.2018
מה הייתי רוצה שיקרה?
לעיתים קרובות אני תוהה לעצמי מה המטרה של טיפול כזה. הרי את הנעשה אין להשיב. אני לא יכולה לחיות מחדש שנים ארוכות שכבר נחיו. יש דברים שלעולם לא אוכל לשנות, לא מה היה, לא איך השפעתי על הילדים שלי. אם עשיתי טעויות, הן כבר נעשו. אם העברתי דברים בגנים, הם כבר הועברו.
גם דברים טובים קרו, כאלה שלא הייתי רוצה שייעלמו מההיסטוריה שלי, גם אם הדבר היה אפשרי.
אני לא כל-כך מבינה לאן אני הולכת עם הטיפול הזה. כבר הבנתי שאין "ריפוי", לפחות לא במובן של ריפוי מחלה. כשחולים בשפעת מקבלים תרופות, או נחים, או אוכלים מרק ושותים תה. ויודעים שבסופם של שבוע או שבועיים, נהיה שוב בריאים. נרגיש טוב יותר והווירוס או החיידק ייעלמו כלעומת שבאו. הדבר הזה לא יקרה כאן. כל דבר שאי פעם פגע בי, לא ייעלם. הבנתי שהמטרה היא, פחות או יותר, לחיות עם מה שהיה בשלום. היה מה שהיה.
אז מה כן מצפה לי בסופו של התהליך? לאן אני הולכת? חוסר הבהירות הזה גרם לי חרדה, אבל אולי, רק אולי, אני מתחילה להבין. מתחילה לקבל.
מסתבר שיש מקום כזה, שאני עדיין לא מכירה. ואם אני לא מכירה אותו, קצת קשה לי להבין מהו המקום הזה. מקום של שלווה גדולה יותר, אולי. מקום של קבלה עצמית גדולה יותר, כנראה.
לפני די הרבה שנים הבנתי שאני לא צריכה להתבייש בכך שאני לא מסוגלת לעשות חשבון. בעוד אני מנסה להבין את הקשיים של 💕, בעוד 💕 עובר אבחון והתוצאות מתקבלות ואני קוראת כדי להבין, גיליתי שישנם ליקויי למידה מסוימים שמשפיעים על היכולת להסתדר עם חשבון ועם מספרים. פתאום הבנתי שיש שילובי קשיים מסוימים, הדומים מאוד לניסיון החיים שלי, שבהם צפוי שלאדם יהיה קשה לעשות חשבון. "אה!", אמרתי לעצמי. "מותר לי לא לדעת חשבון!". וכך, אחרי שנים שבהן התביישתי בכך, שנים שבהן הייתי הולכת לחדר אחר כדי לחשב כמה חייבים לי או כמה עודף עליי לתת לתלמידים שלי, הרשיתי לעצמי להניח את המחשבון על השולחן שלי. פתאום יכולתי להגיד לתלמידים שלי, כולם ילדים ונוער, כולם מסוגלים לחשב בראש מה שאני לא מצליחה, שאני לא יכולה לעשות את החשבון בראש. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.
שנים מאוחר יותר ואני מחשבת במחשבון בלי בושה. אני גם מהווה דוגמא לתלמידים שלי - אין צורך להתבייש. אנחנו מי שאנחנו על החוזקות והחולשות שלנו. לפעמים יש בנו דברים שפשוט לא עובדים כל-כך טוב, יחד עם כל הדברים הטובים שאנחנו עושים. וזה בסדר. אם כל-כך הרבה שנים עוברות ואני עדיין לא יכולה לראות חשבון בעיני רוחי מספיק כדי לחשב חשבון שנחשב פשוט, כנראה שהוכחתי שזו לא עצלות ולא התחמקות מלעבוד או ללמוד. גם משקפיים יש לי. אני לעיתים קרובות מסבירה לתלמידים שלי שלקות למידה היא כמו לקות ראייה. הנה, אני לא עיוורת. אבל אם אוריד את המשקפיים שלי, יהיו דברים על הלוח שאני פשוט לא אוכל לראות. לא אוכל לקרוא את המילים המודפסות מתחת לתמונות בלוח ה ABC שיש שם. האם זה אומר שאני לא יודעת אנגלית? בוודאי שלא. אבל אני זקוקה למשקפיים כדי לאפשר להראות את הידע שלי. אין הבדל, אני אומרת להם. כשיש לקות למידה זה כמו לנסות לראות בלי משקפיים. אדם עם לקות למידה זקוק לעזרה שדומה למשקפיים לאדם עם לקות ראייה. כמו שזה לא משנה כמה אתאמץ לראות את הדפוס הקטן על לוח, זה לא משנה כמה תלמידה או תלמיד עם דיסלקציה יעבדו קשה כדי לכתוב נכון יותר. זה יעזור עד גבול מסוים, כמו שזה יעבוד עד גבול מסוים כמה אתאמץ לראות את המילים על הלוח. אבל מעבר לגבול המסוים הזה, הקושי או אי-היכולת ימשיכו להיות. ומעבר לכך, המאמץ המושקע הוא כל-כך גדול, כל-כך לא פרופורציונאלי לתוצאה המתקבלת, שלעיתים קרובות כבר עדיף לוותר מראש. ולכן, עבורי, השימוש במחשבון הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי. בלי בושה. עם קבלה עצמית.
ישנן מחלות כרוניות שלעולם אינן מסתיימות, כמו "סכרת" למשל, ומחלות הנפש לענ"ד הן כרוניות. אפשר אולי לטפל בתסמינים, אפשר בהחלט לרדת לגורמיהן [לא בטוח באמת.. אבל אני שומע על כל מיני הצלחות אז מי אני שיפקפק], אבל הן לא נעלמות. [לכן אני ממשיך עם התרופות], יש דרכים למתן אותן [פעילות גופנית ממש עוזרת אצלי בהפרעות החרדה הקשות].
השבמחקהתלמידים שלי בתיכון מזמן למדו לבדוק את הציון שאני נותן עפ"י ציוני המשנה שהקפדתי לכתוב ליד כל תשובה [עם הערות], כי אני גרוע בחשבון.
💪🏻💪🏻💪🏻
השבמחקאני חושבת שהדימוי שלך של לקות ראיה הוא נפלא. אכן לקות למידה מזכירה בהחלט לקות למידה בשניהם יש גם ספקטרום נרחב בין נגיד כמעט עיורון לבין ראיהנ6/6. וברגע שאנחנו משלימים עם הלקות שלנו, הרבה יותר קל להתמודד אתה ולמצוא דרכי התמודדות.
השבמחקחבל שזה עדיין לא מספיק נתפס ככה בחברה. אבל אני, בכל מקרה, מנסה להעביר את המסר.
השבמחקכל הכבוד על הדרך שעשית ומאמץ להיות כנה עם עצמך וגם עם תלמידים
השבמחקתודה 💕
השבמחק