נכתב במקור ב - 12.12.2018 תקועה

   נכתב במקור ב -

12.12.2018

תקועה

לא ברור לי למה אנחנו נתקעות בילדות שלי. הבנתי, גם ידעתי, שהייתי ילדה בודדה. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על תחושת הבדידות הזאת. אני לא מבינה איך זה עוזר לי לדוש בזה.

אני לא יכולה לתקן את הילדות שלי. לא יכולה לא לעלות לארץ. לא יכולה לא לחיות את החיים שחייתי. השלמתי, נראה לי, עם עצמי. פחות או יותר. ומה ואיך זה עוזר לי להמשיך לדבר על כל זה? מה המטרה?

התחושה שנוצרת בי היא של תקיעות. נתקענו שם. בילדות שלי. לא יודעת מה צריך לעשות במקום, ובוודאי שאני לא יודעת אם יש יתרון ב"התקעות" על חוויות הילדות שלי. אז מה עכשיו?

אני גם לא כל-כך מאמינה כשאומרים לי שאני "מאוד יצירתית", "מאוד חזקה". מאיפה אתם יודעים בכלל? בגלל מה שאני אומרת? אני יכולה לבטא את עצמי, וזה עדיין לא מוכיח שום דבר. שום דבר! אולי אני מבטאת דברים שאינם אמת? מאיפה אתם יודעים שאני מתארת משהו שהוא מעבר לחוויה האישית - אולי לא מציאותית - שלי??

יכול להיות שזו תופעה מוכרת בתחום הטיפולי, התחושה הזאת של תקיעות. יכול להיות שיש באמת תקיעות. לא יודעת.

לא יודעת לאן אני מכוונת, לא בדיוק בכל מקרה. לא מבינה מה באמת מנסים לעשות בתהליך הזה. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, לשתף. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, להיכנס למקומות ההם שלא נעימים לי. אבל אני מרגישה שאני זקוקה להתקדמות. אני חייבת להרגיש שיש התקדמות, או לפחות שאני ארגיש שאני מבינה מה קורה. וכרגע אני ממש לא מרגישה התקדמות או הבנה של התהליך. ואני שונאת את התחושה הזאת.

מיה סיכמה את הפגישה כך: "אני חושבת שהיה קל הפעם". אני לא חוויתי את הפגישה באותו אופן.

יש בי צער על תחושת התקיעות.

עצב על התחושה שאני לא מבינה מה עושות עכשיו. עייפות מכך שאני לא מבינה, שוב, לאן כל זה מוביל, ואיך ולמה.

ואולי אני עייפה כי הלכתי הרבה היום.

בעוד שעה יש לי שיעור, אחר-כך אוציא את הכלבה לטיול הערב שלה ואז אסתגר לי בחדר, במיטה. צריכה זמן להיות לבד ולנוח. לראות דברים במחשב, לישון.

מחר עוד יום.

מחר עוד יום שבו כנראה אצליח, כרגיל, לחזור לכל מה שהוא לא התהליך הזה. ושבת. ושקט עם עצמי.