נכתב במקור ב -
29.3.2019
פעמון זכוכית
זאת השנה השלישית שאני משתתפת בכנס ניצנים. הרבה אנשים מכעשרה ישובים ומועצות אזוריות שתורמים מזמנם בישובים שלהם למען יהדות ישראלית. כמעט כל דבר יכול להיכנס למסגרת הזאת, שבה בונים יחד גשרים בין קבוצות שונות סביב תכנים יהודיים. כמעט כל דבר יכול להיכנס מתחת לכותרת הזאת, ומשתדלים כארגון לבנות קשרים מגוונים סביב התכנים היהודיים במטרה שלא לתת את התכנים האלה באופן בלעדי לאף קבוצה. לאף קבוצה אין זכות לנכס לעצמה את היהדות והרעיון מביא לכל מיני תוכניות ופרויקטים מעניינים ולעיתים קרובות גם מאוד מרגשים. בכנס ניצנים כל התוכניות מכל מגוון הישובים מתכנסים ליומיים של למידת עמיתים, שיתוף רעיונות, חשיפה לנושאים חדשים וישנים ומפגש של הפעילים.
וכל פעם אני חוזרת עם שילוב של השראה ואופטימיות עם תסכול וחוסר אונים.
אני כל הזמן מקבלת השראה, וכל הזמן "מבינה" שאני למעשה לא מסוגלת. למה הכוונה? אני חיה במתח הבלתי פוסק הזה שבין רעיונות מעניינים ויצירתיות לבין מחסום בלתי נראה שפשוט לא מאפשר לי להגיע למקומות היצירתיים האלה. אני יודעת שיש בי יכולות, הוכחתי יצירתיות. אבל בדומה לתקרת זכוכית אני מרגישה שאני חיה בתוך פעמון זכוכית. הוא שם, מכסה עליי, חוסם אותי. אני רוצה להתקדם, רוצה לפרוץ קדימה ובכל פעם שאני מושיטה רגל כדי לצעוד קדימה, אני מתנגשת בכוח בפעמון הזכוכית הזה. אני מושיטה יד כדי לבחון את השטח שלפניי, ולא מצליחה.
פעמון הזכוכית הזה כל-כך שקוף. אני מרגישה אותו, כל פעם מחדש, כשאני מתנגשת בו. כשאני מוצאת שבמקום להתקדם, אני פשוט מטיחה את הגוף שלי בו, מטיחה את הנשמה שלי בו. אבל האנשים שסביבי לא רואים. בכלל. וכשאני מרגישה את חוסר האונים הזה, את התסכול (ואת הכאב שבא איתו) ומבטאת אותו, לא כל-כך ברור לאנשים האלה, העומדים בדיוק לידי, שיש שם פעמון זכוכית, שקוף שקוף, שחוסם בפניי את היכולת להוציא לפועל את הרעיונות היצירתיים שלי ואפילו את התעוזה לחשוב עליהם.
אני מפחדת מפעמון הזכוכית הזה. אני לא יכולה להסביר ממה בדיוק הוא עשוי, למרות שאני אומרת שהוא מזכוכית. החומר שממנו הפעמון עשוי הוא שקוף כמו זכוכית, אבל אני לא מסוגלת לנפץ אותו. הוא חזק ובלתי שביר.
כן, אני יודעת שאולי למעשה ניתן לנפץ אותו. אני יודעת שכנראה יש משהו שאיתו אוכל לפרוץ דרכו. אני יודעת שאם אצליח לפרוץ דרכו, כל אותם רעיונות יצירתיים שלי יפרחו ממש. אני יודעת את זה. אני יודעת שיש לי יכולת תיאורטית לעשות דברים מדהימים. גם להרוויח מהם כסף. אבל אני לא מצליחה.
וזה כל-כך עצוב לי.
כי אני כל-כך רוצה לעשות את הדברים האלה. אני רוצה להעז להביא רעיונות מיוחדים. אני רוצה לצאת מתוך פעמון הזכוכית הזה שמכסה עליי. ואני לא יודעת איך.
כמובן נזכרתי בסילביה פלאת' וברומן שלה: פעמון הזכוכית, שיצא כמובן בתרגום חדש. כנס ניצנים? עד הים, הרגע לא ידעתי שיש כנס כזה.
השבמחקאין לי מושג אם עדיין מתקיים כנס ניצנים כי אני לא מתנדבת בתוכנית כבר הרבה מאוד זמן, שנים. בנוגע לרומן, אצטרך לבדוק מה זה!
השבמחקמיכל, אני זוכרת את הפעם הראשונה שהצטרפת לכנס ניצנים זוכרת גם את תחושת התסכול אבל אז לא הבנתי למה. מקווה שהיום את במצב יותר טוב ויותר יכולה להביא את הרעיונות שלך בכלל לידי ביטוי.
השבמחקוואו, מעניין...
השבמחקהיי. זה דני ג. מסתוונית. אני מזדהה עם המסע. גם אני עושה מסע שנע קדימה ואחורה. וגם אני סוחב עבר שמסרב להרפות ומייסר.
השבמחקחיבוק גדול. שנצליח לנקות את הנשמה.
השבמחק