בגיל 23 החלטתי שנמאס לי להרגיש מקולקלת.

בגיל 23 החלטתי שנמאס לי להרגיש מקולקלת. מאותו רגע, החלטתי, הכל בסדר. אני חזקה וכל דבר שאי פעם היה לי קשה, נסגר בארגז והושם במרתף. 

 עשיתי הרבה מאז.

התחתנתי, גידלתי ארבעה ילדים, עבדתי, התנדבתי, התגרשתי.

כשמשהו עלה, דחפתי אותו חזרה לארגז ולמרתף. לא ידעתי שהכל בעצם נשאר שם, ממשיך לעייף ולוקח אנרגיות שכנראה לא היו לי.

ואז, לפני כחמש שנים, גיליתי שאני למעשה סוחבת פוסט טראומה מורכבת. ואחרי עוד כמה שנים, התגלה לי שאני אוטיסטית. איך בכלל מסדרים את המוח סביב כל ההבנות האלה כשאת כבר מבוגרת והיית אמורה כבר לסיים תהליכי התבגרות והכרה עצמית?

הבנתי, אז בתוך כל התהליכים האלה, שלמעשה הסתובבתי כל חיי עם שני סלעים ענקיים, גם אם בלתי נראים, שני סלעים שגרמו לכל דבר שאי פעם עשיתי להיות הרבה הרבה יותר קשים.

ולא ידעתי.

מאז עברו כחמש שנים.

חמש שנים שבהם אני מלווה את המסע הזה שלי בכתיבה. הרבה מאוד כתיבה.

כותבת במחברת קטנה ויפה כשעולה לי משהו בראש, בנפש.

אחר כך מעתיקה בכתב היפה והמסודר שלי לתוך מחברת גדולה ויפה. רק לפעמים מתקנת משהו. בדרך כלל משאירה בדיוק כמו שהיה כשכתבתי ברגע המחשבה, אבל הרבה יותר מסודר.

ועכשיו הגיע השלב הבא.

כל השנים האלה קיוויתי שאוכל להיות לעזר לאחרות שנאלצות להתמודד עם דברים דומים. לאחרות שמוצאות את עצמן בתהליך מטורף של גילוי עצמי וריפוי. והיום אני מתחילה להעביר חלק מהכתיבה לכאן. לא הכל. יש דברים שאני עדיין לא מעזה לכתוב אפילו לעצמי. דברים אחרים אני עדיין לא מרגישה שאני מסוגלת לשתף. הרבה בלבול וחרדות וחוסר אמון ביכולת להתגבר. מדי פעם נזכרת שיש גם דברים טובים, אבל הם מתערבלים בכל היתר והמוח לעיתים קרובות לא מצליח לזהות אותם בתוך המערבולת.

נראה שאני אכתוב את התאריך שבו נכתבו הדברים ביומן המסע שלי ככותרת בכל פוסט. מסע שהתחיל לפני כחמש שנים. מסע שלא הסתיים. מסע שבו אני לומדת שאני למעשה סוחבת את המשא הכל כך כבד של שני הסלעים שלא ידעתי שהיו. 

אני מקווה שאוכל לתת נחמה, או הזדהות, או מחשבה משותפת.

ואני,

אני אמשיך את המסע שלי כשאני עולה שלב ומשתפת את העולם.

או לפחות את חלקו.