נכתב במקור ב -
19.8.2019
עד מתי...
התחלתי להעתיק את יומן המסע הזה למחברת חדשה, כמו שאמרתי.
זה לא מאוד מפחיד לקרוא - ולהעתיק - את מה שיש שם. לפחות בינתיים זה לא מפחיד. זה מוזר לעבור על המילים האלה. אני מרגישה מין ריחוק כזה, כאילו שלא ברור לי אם אני באמת כתבתי את כל המילים האלה. ובאותו הזמן, המילים האלה מאוד מוכרות. אני מזהה אותן.
לא ברור לי, עדיין, מה מביא העתיד של התהליך הזה. אני יודעת שכבר התרחשו שינויים. אני מרגישה אולי פחות פחד, כנראה פשוט פחד אחר. אני הרי עדיין לא מדברת במילים מפורשות. אבל כשקראתי - והעתקתי - את הסיפור ההוא, "חבצלת החוף", ראיתי כמה דיוק שיש שם. כמה פרטים.
החרך שנפתח בקופסא השחורה התרחב, אבל השסתום ממשיך לעבוד שעות נוספות. הזרם מבפנים יוצא דק, דק. כל-כך דק שהוא אולי טפטוף בכלל. הכאב הרעיל יוצא לו טיפין טיפין, כמעט אך ורק בימי רביעי אחרי-הצהריים, והחרך הצר מאוד שם נסגר לעוד שבוע. שלא ירעיל אותי. שלא ייכנס למחזור הדם, מחזור הנפש, במקום ובזמן שאולי לא אדע למצוא את תרופת הנגד לארס בזמן. וזה לא יכול לקרות. אסור באיסור מוחלט וחד-משמעי ביותר שזה יקרה. אז ימי רביעי.
מספטמבר הפגישות שלנו תהיינה בימי שלישי בשעה 11:00. שעה וחצי אישרו לי. כדי שאצליח לסיים את המעגל של כניסה - היפתחות - התפרקות - התכנסות - יציאה לעולם, בלי לשבת עוד שעה במסדרון בניסיון לכנס את עצמי. כי אני כל פעם בוכה. כי להיות שם מזכיר לי דברים עצובים.
עד מתי?!
האם אי-פעם אצליח להגיד את המילים? האם אצליח אי-פעם לדבר באמת? או שתמיד אשאר בבדידות הזאת שגיליתי שבעצם תמיד הייתי בה?
אני חושבת שכן. אני חושבת שיום אחד אסתכל אחורה ואראה, כמו שגם היום אני רואה אבל עוד קצת, שעברתי דרך ארוכה. שהבראתי. אבל בינתיים אני מרגישה שאני מנצלת את התהליך הארוך הזה, שבו אני מתמודדת עם חיים שלמים של בדידות, כדי לא להתמודד עם הדברים שבשמם הגעתי. זה די מטורף. זה ארוך. זה מעייף. אבל אני חושבת שמשהו בי זז, למרות שעדיין הכל יוצא בזרזיף דקיק, דקיק, טפטוף אפילו. לאט, לאט, לאט.
ואני ממשיכה לתהות,
איך ומתי אגיע לאיזשהו "סוף" של תהליך.
ובעיקר,
מתי אגיע לאותו אירוע מכונן שגרם לי לסבל כל-כך גדול במשך כל-כך הרבה שנים.
אני לא באמת מבינה.
אבל אני רוצה להגיע לרגע הזה.
ושהנפש תהיה קלה יותר.
נכתב במקור ב- 19.8.2025
אי אפשר לתפוס
מרגיז אותי
מכעיס אותי
יש כל-כך הרבה אנשים פגועים
אני מנסה להבין אם
כל האנשים האלה
כולנו
פגועים
או אולי כולנו
סתם בכיינים
כי כל-כך הרבה אנשים
פגועים
זה דבר שאי אפשר
לתפוס
אי אפשר לתפוס
מרגיז אותי
מכעיס אותי
יש כל-כך הרבה אנשים פגועים
אני מנסה להבין אם
כל האנשים האלה
כולנו
פגועים
או אולי כולנו
סתם בכיינים
כי כל-כך הרבה אנשים
פגועים
זה דבר שאי אפשר
לתפוס
לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות,
פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.
מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.
ואם תרצו שאדע מי אתם, תשאירו סימן (הכי טוב לכתוב שם פרטי) כדי שאזהה 💧
תודה לכולכם מכל הלב 💖
