נכתב במקור - 20.9.2019 להתנתק, לשכוח; כותבת היום, 7.8.26 פחד

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

  כותבת היום, 7.8.26

פחד

התעוררתי הבוקר

פחד

הגוף מתכווץ

כמו שכבר מזמן לא התכווץ

התחלתי לראות סרטון ביוטיוב

אולי במקרה

אולי לא

כבר לא מסוגלת לזהות

מה שכיווץ לי את הגוף 

עוד יותר

אין לי דרך לדעת

אם הפחד הזה

אם הכיווץ הזה

יהיה מיוחד לשבוע הקרוב

אני רוצה להישאר

בבית

להתקטן

שהגודל הפיזי

יהיה כל-כך קטן

שאף אחד לא יוכל לראות אותי

ואולי הגורמים לפחד

כבר לא יימצאו מקום בתוכי

יפרחו להם

יצאו ממני

מחוסר מקום

אולי

הלוואי

שאם אלה יפרחו ממני

מכיוון שאקטן

מכיוון שאצטמצם

מכיוון שלא יהיה להם מקום

בתוכי

יהיה מקום גם

לדברים האחרים

נכתב במקור -

20.9.2019

להתנתק, לשכוח

הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן

הייתי בחופש

לא נסעתי למפגשי טיפול

ויכולתי בקלות

לשכוח

והיה טוב ככה

בימים האחרונים התחלתי שוב לחשוב

אולי בגלל שהחופש מסתיים עוד מעט

ביום שלישי

אסע שוב למפגש טיפול

איך זה יכול להיות שאפשר

להתנתק לחלוטין מכל העניין

ואז

כשאני יושבת שם וחושבת

הכל עולה

ופתאום שוב

אני עצובה

לאחרונה הובא לתשומת ליבי שהקריאה בבלוג לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. במילים אחרות, 

פשוט נראה שאין לי קוראים מכיוון שלא רואים את התגובות שאתם נותנים לי בפרטי.

מבקשת מכל הקוראות הנאמנות וכל הקוראים הנאמנים שלי, אנא הוסיפו תגובות בבלוג עצמו. אימוג'ים, שאלות, חיזוקים, אבל בבלוג עצמו.

ואם תרצו שאדע מי אתם, תשאירו סימן (הכי טוב לכתוב שם פרטי) כדי שאזהה, אפשר גם אימוג'י קבוע 💧

תודה לכולכם מכל הלב 💖

נכתב במקור - 6.9.2019 כישלון

 

נכתב במקור -

6.9.2019

כישלון

רציתי לצבוע את החדר

שהיה של 💕

ויהיה זמן מה של 💕

רציתי לחדש

קצת חששתי

אבל ידעתי שבסך-הכל

יהיה בסדר

פתחתי את הצבע

זה היה קודם אצל הגרוש

הצבע היה נוזלי יותר ממה שזכרתי

ניסיתי לצבוע

התיז על השטיח

התיז על השיער

ולא נראה כמו שחשבתי

שייראה

ויתרתי

אני מרגישה כמו

כישלון

מאוכזבת מעצמי

כמו שמזמן לא הייתי

ואני בוכה

כי שוב אני לא מצליחה להיות

אמא טובה

 כותבת היום, 7.8.26

אנשים ונשים כמוני, שאובחנו רק בשלב מאוחר בחייהם כאוטיסטים, מכירים היטב, מידיי, את התחושה הזאת. יש לזה שם "קשיים בתפקודים ניהוליים". אגב, מקווה שהצלחתי להכניס את הקישור...

הסיבה שבחרתי את התמונה של הזיקית הזאת הפעם היא כי אנחנו, המאובחנים מאוחר, לימדנו את עצמינו להסתיר, למסך, את הקשיים האלה בתפקודים היומיומיים האלה, הפשוטים, לכאורה, האלה. כלפי חוץ אנחנו, המאובחנות המאוחרות, נתפסות לעיתים כמוזרות, לעיתים לטוב ולעיתים לרע, כי התגובות שלנו יכולות להיות "אחרות" מרוב האנשים שמסביב. אבל לא "מוזרות מספיק" כדי שיזהו את הסיבה מוקדם יותר במהלך חיינו.

דוגמא:

לקח לי שנים ארוכות לסיים את התואר הראשון. היו קורסים שעשיתי פעמיים. היה קורס שניסיתי שלוש פעמים (המבחן הראשון יצא על פרוץ מלחמת המפרץׂׂׂׂׂׂׂ), אבל לא הצלחתי לסיים. לא כי לא הבנתי את החומר, לא כי לא ידעתי לקרוא או לנסח תשובות. הכל לקח, הכל לוקח לי כל-כך הרבה זמן. קוראת, מעתיקה כמעט הכל כי אני לא מסוגלת להחליט מה חשוב ומה אולי לא, כי הכל נראה לי חשוב. 

עוד דוגמא:

לפני המון המון שנים נסעתי עם החברה שלי פנינה לתל אביב. אני אפילו לא זוכרת למה ולאן התכוונתי להגיע. מה שאני כן זוכרת, היטב, זה שכשהגענו לתחנה המרכזית (הישנה), לא הצלחתי להבין איך אני מגיעה למחוז חפצי. מזכירה, זה היה הרבה לפני ימי המוביט והמפות וה GPS. התסכול היה כל-כך גדול, שאמרתי שאני חוזרת הביתה.

אלה דוגמאות מאוד ספציפיות, מאוד "בולטות". אבל החיים מלאים בהתמודדויות כאלה. החלטות "רגילות" כאלה. אני אפילו לא ידעתי שהרצון שלי לזמן של שקט בערב היה קשור לצורך שלי לזמן מעבר משלב אחד ביום לשלב אחר. אם את אוטיסטית שקוראת כאן, אולי תוכלי לכתוב תגובה ולתת דוגמאות מחייך. מסתבר שההחלטות ה"רגילות" האלה, לוקחות תהליך אחר במוח שאינו נוירוטיפיקלי, אבל העולם של ההחלטות האלה בנוי לפי המוח הנוירוטיפיקלי.

אתם בדרך-כלל לא רואים אותי, אותנו, ברגעים האלה. אולי אתם חושבים שאנחנו ממציאות תירוצים כדי לצאת מאיזו מטלה. אתם לא חווים את הצורך שלנו במנוחה אחרי משימות "רגילות" כאלה. אתם לא חווים את תחושת הכישלון שאנחנו חוות כשאנחנו מרגישות שלא הצלחנו להתמודד עם משימה "רגילה" כזאת. ואם אנחנו חוות שבירה מהמאמץ ו/או מתחושת הכישלון, אם אנחנו בוכות פתאום, אנחנו נתפסות כ"רגישות מידיי" או כ"בכייניות".

לכן בחרתי בתמונה של הזיקית הזאת. 

אנחנו, המאובחנות המאוחרות, לימדנו את עצמינו להחביא את מי שאנחנו באמת. כי לא ידענו איך להסביר למה דברים כל-כך "רגילים", כל-כך "פשוטים", שנראה שכולם סביבנו מתמודדים איתם בסך-הכל בלי שום קושי, הם כל-כך מסובכים לנו.

אחרי שהחלטתי לצבוע את החדר, אחרי שאמרתי לעצמי שזאת אינה מטלה קשה, אחרי ההרגשה שאני עושה משהו חשוב וטוב למען 💕, ניגשתי למשימה בשמחה. אבל לא הצלחתי. והרגשתי כישלון. ולא יכולתי להביא את עצמי לנסות שוב. אבל לא סיפרתי לעולם שסביבי. נשארתי לבדי עם תחושת הכישלון להתמודד עם משימה לא כל-כך מסובכת.