נכתב במקור ב -
13.10.2018נספח
אני צופה עכשיו ב TED Talk.
לומדת שיש השפעה על הנוירולוגיה, על ה DNA, כשסובלים בילדות מטראומה. פשוט אי אפשר לברוח מזה, ולא משנה כמה ההדחקה עוזרת בהתמודדות. ומסתבר שאם ה DNA שלי שונה בעקבות אירועים וחוויות כאלה ואחרות, אז עוד לפני שפתחתי את הפה כדי לשתף את הילדים שלי, בעוד אני ממשיכה בחיי ובונה חוזק או תמונת חוזק, כבר השפעתי עליהם. ואם לאבא שלהם היו חוויות קשות בילדות אז כנראה יש אפילו יותר סיכוי להשפעה הגנטית. הדטרמיניזם הנובע מההבנה הזאת גורם לכאב חדש. כאב שאומר שזרקתי את הילדים שלי מראש למצב בלתי אפשרי, נתתי להם מחלה עוד לפני שנולדו. שהיכולת המדומה או הלא מדומה שלי להתמודד, מעולם לא היוותה הגנה מספקת.
***
20.9.2024
הובא לתשומת ליבי היום, שמה שהבנתי אז מההרצאה ב- TED, עשוי להיות לא מדויק. יכול להיות שמדובר באפיגנטיקה (epigenetics) ושהתהליך אינו בדיוק כפי שתיארתי. אם אתם מעוניינים לקרוא, אני רוצה להוסיף את הקישור לויקיפדיה, אבל כרגע לא מצליח...
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94
ובכל זאת, המחשבה על השינוי הגנטי האפשרי, עדיין מכביד.
יקרתי, אם נחפש אשמה, בטוח נמצא. אני חושבת שלקחת מספיק אחריות על ילדייך גם בלי התוספות. וכמו שכבר כתבתי היכולת להשאיר רגשי אשמה שלא מועילים ולא משנים כלום היא משהוא שכדאי להשקיע בו.
השבמחק