נכתב במקור ב -
2.1.2019
מצאתי
לפני שנים כתבתי סיפור.
החבאתי אותו היטב כדי שלא יימצא. גם אני כבר לא מצאתי אותו.
בבוקר חיפשתי שוב, והוא נמצא.
"חבצלת החוף" קראתי לסיפור.
עכשיו אוכל להוסיף אותו ליומן המסע הזה, פלח של זיכרון וסיפור שקצת נעלם וחזר.
צילמתי את מה שהדפסתי אז - אפילו אין תאריך. אבל נראה לי שביו שני ילדים וזה לא היה מיליון שנה אחרי. 1989? 1990? 1991? לא הרבה זמן אחרי זה, זה ברור. אולי 1993אפילו, כי יש לי זיכרון מכתיבת הסיפור הזה בבית שבו אני חיה, ולכאן עברנו כש💕 הייתה בת שנה.
צילמתי ואני מוסיפה אותו לכאן.
והוא מעורר בי עצב.
והוא הקשה עליי לנשום.
הערה לקוראותי הנאמנות ולקוראי הנאמנים בבלוג הזה. אני בוחרת שלא לשתף את הסיפור בינתיים. לא חושבת שאני מוכנה לזה.
4.1.2019
לנשום, להמשיך לנשום
הצלחתי
הצלחתי לשלוח
את הסיפור
ההוא
שהוא הסיפור
שלי
נושמת לא נושמת
לוחץ בבטן
אבל שלחתי
אחרי כל השנים האלה
של רגשות
ותחושות
וריחות
והדחקה
הצלחתי לשלוח את הסיפור הזה
דף חדש נפתח
הדלת לעתיד
נפתחה
אני מזדהה עם ההרגשה! איזה אומץ. כל הכבוד שהצלחת!
השבמחקלפני הכל - כל הכבוד שמצאת! כלומר, פתחת בעצמך צוהר/חלון משמעותי לריפוי, לתיקון או לשינוי. ברור לחלוטין שאין לפרסם עד אשר תוכלי להתבונן בו מבלי לאבד נשימה.
השבמחקשבת יפה לך.
תודה על התגובה החמה 💜
השבמחק