Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.
💟
נכתב במקור -
4.11.2019
גבולות
הגרוש מגיע ביום חמישי ל"אסיפה הישראלית". הלוואי ולא היה מופיע איפה שאני נמצאת. איחל לי בהצלחה בהנחיה, וכל מה שאני רוצה זה שפשוט לא אצטרך להתעסק איתו. כי זה פשוט מעייף אותי. הוא לא יעשה שום דבר נורא. אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה, לא רוצה שיבוא לאחל לי בהצלחה (ובכך יגרום לי יותר עייפות מראש). בטח לא רוצה שבטעות יהיה במעגל שאני מנחה.
פשוט רוצה רווח.
פשוט רוצה שיהיו לנו חיים נפרדים.
ומחר הוא רוצה לרדת להדפיס טופס שאני כנראה צריכה לחתום עליו בשביל הבנק. איכשהו, הוא פשוט מניח שזה טבעי שיבוא להדפיס משהו. גם לעבודה. מתי כבר לא יהיה טבעי שהוא יורד לכאן לעשות סידורים - להדפיס, לכבס? מתי פתאום יעלה בדעתו שהוא יכול (ואולי אפילו צריך) לארגן לעצמו חיים משלו? מתי יעלה בדעתו שהוא יכול (וצריך) להזמין את כולם אליו, ולא רק יניח שהמצב הטבעי הוא שהוא ירד אליי לשבת משפחתית?
מתי כבר לא יהיו כאן דברים שלו?
במוצאי שבת שתינו כאן קפה והגרוש הביא מתנות מהנסיעה שלו לארצות הברית. בסוף הערב כשנפרדנו (💕 ואני מהגרוש שלקח מהדברים שלו והלך הביתה, לדירה שלו) והוא בא להיפרד, אמרתי - בלי נשיקות. הוא רצה ללחוץ יד. אמרתי שאפשר חיבוק קטן. הצלחתי להגיד - בלי נשיקות.
אני לא רוצה לריב, שמחה שיש שלום ביננו. אבל רוצה מרווח נשימה. כזה שבו אני לא צריכה להתעסק עם מחשבות על מה הוא עושה ולמה. לא צריכה לחכות שייקח את הדברים שלו. לא צריכה לתהות (וקצת לדאוג)אם יבין מה מתאים ומה לא בגלל הניסיון שאומר שבדרך-כלל הוא לא.
רוצה מקום, אוויר, מרחב.
רוצה שקט.
רוצה חיים חדשים.
🩵💙
השבמחק