נכתב במקור ב- 21.3.2026 פתאום

 

נכתב במקור ב-

21.3.2026

פתאום

פתאום

ואני יושבת על הספה

משחקת משחק בטלפון

פתאום

אני מרגישה

שבשנייה אחת

הבטן נופלת

ותחושה של פחד פנימי

מתיישבת

במקומה

נכתב במקור ב- 14.3.2026 Our Mamad

 

נכתב במקור ב-

14.3.2026

Our Mamad

אז ככה...

אנחנו במלחמה. שוב.

מאז שהגענו לישראל בתחילת שנת 1967, כל הזמן אנחנו עוברים ממלחמה למלחמה. חיינו בצפון ולמרות שהייתי מספרת לסבתא שלי ש"אנחנו בכלל לא קרובים לגבול עם לבנון. אנחנו 5 ק"מ משם", די ברור היום שזה לא היה משפט מרגיע במיוחד.

במלחמת ששת הימים ישבנו מתחת לבניין ואבא שלי, עולה חדש צעיר מארה"ב, ועוד אבא, שכן, מילאו שקי חול והערימו לפני הפתח. אני זוכרת שהייתי שם עם אמא שלי והשמיכה האדומה שלי.

מלחמת יום כיפור התחילה כשהייתי בכיתה ד'. קבוצה מהכיתה שלי הייתה אמורה להכין משהו למסיבת פרידה מאחד המדריכים שלנו. ישבנו שם, על קצה המדרכה, הדשא שבין בנייני הכיתות פרוס שם לפנינו במדרון שבתחתיתו הבמה ששימשה לקפיצת חבל בימים רגילים וכמקום לאירועים כמו חופות או טקסי כניסה לבית הספר בימים מיוחדים. מאחוריו נמשכים פרדסים ואי-שם אחרי כל אלה, יכולנו לראות את הכביש ואת הים. חיכינו לעוד ילד אחד שעדיין לא הגיע. ואז הייתה סירנה. אמא צעירה עברה במרוצה במדרכה בדרכה לפעוטון שבימים ההם היה פתוח חלק מיום כיפור ושבתות. "כנסו למקלט! זאת אזעקה!". איך צחקנו עליה. כמה מגוחך זה היה שהיא חושבת שזאת אזעקה... עוד שנייה נראה רכב של מכבי אש או אולי אמבולנס עובר בדרך לנהריה. את מלחמת יום כיפור העברנו בעיקר במקלטים. המקלט שלנו היה מלא במשפחות צעירות וביניהם גם מנהל בית הספר היסודי. המקלט היה בתוך מתחם בית הספר היסודי. אז אבא אחד ניגן לנו בגיטרה ושר ואבא אחר, מנהל בית הספר, הביא לנו את הסרטים. אני זוכרת את אלה, אבל בטוחה שהפעילו אותנו הרבה. הייתי מהילדים הגדולים שם ונתנו לי את הקומה העליונה של מיטות בנות שלוש קומות שהיו מחוברות לקירות המקלט. גבוה ומאוד קרוב לתקרה. חוויתי מה שהיום אני מבינה שהיה התקף חרדה ובסוף העדפתי לישון על מזרן על הריצפה, עם האח הקטן שלי שעדיין עשה פיפי במיטה.

בין לבין היו קטיושות, היו תרגילים שבהם הילדים הגדולים בבית הספר (א' היו בתוך הגן, ב'-ט' היו בבית הספר המקומי) קיבלו תפקידים של עזרה להעביר את ילדי הפעוטונים והגנים למקלטים במקרי חירום. אבל אנחנו היינו רחוקים מהגבול. היו קיבוצים שבהם הילדים היו במקלטים הרבה יותר. אפילו אספנו להם משחקים. ואמרו לנו שאנחנו חייבים לחזור ללימודים במהלך המלחמה כי אסור לנו להראות להם שהם משבשים לנו את החיים. באמת?! איך הם יודעים בכלל (בימים שבהם האינטרנט לא היה מושג והרעיון היה קיים רק בסדרות טלוויזיה כמו Star Trek - "מסע בין כוכבים"). ולמה אנחנו צריכים לסבול בגלל זה??

באיזשהו שלב הוסיפו לנו "חדרי ביטחון". אני מניחה שהם לא היו עומדים בסטנדרטים ל"מרחב מוגן" היום. אולי "המרחב המוגן המיטבי" היה עובד. אז הרווחנו עוד חדר לדירות הקטנטנות של שני חדרים שהיו לנו. פתאום יש הגנה למקרה חירום ודירה ממש גדולה של שלושה חדרים.

אסור לשכוח, כמובן, את חדירות המחבלים. למזלנו אצלינו לא היו. אבל לעומת זאת, סביבנו דווקא כן. אני יכולה לראות את התוכנית שלי בדיוק: אם הם מגיעים (מהדלת מן הסתם) אני קופצת מהחלון שליד המיטה שלי (מפחיד, אבל אין ברירה) ורצה לעבר השני של הדשא עד מאחורי הבית של משפחת שהם. לא חושבת שהגעתי בתוכנית מעבר לזה. כשהיה האירוע הנורא של השביעי לאוקטובר 2023, כל מה שיכולתי לחשוב זה איך התוכנית שלי לא הייתה עובדת.

חדירות מחבלים, מלחמות, פיגועים ועוד מלחמות. וכל זה איכשהו נתפס כנורמאלי. כשחיפשתי את הדירה שלי רציתי כמה דברים: ממ"ד, מרפסת ונוף. הכלבות והחתול נכנסים לממ"ד כשיש אזעקה. בעצם, כבר ההתרעה המוקדמת מסמלת את הכניסה לחדר הזה. אפילו החתול! ניסיתי להסביר לתלמידה שלי, תושבת הצפון שדווקא כן קרוב לגבול עם לבנון, שקשה להסביר למי שלא חיים כאן מה זה ממ"ד. ניסיתי להסביר לבת הדוד שלי האמריקאית מה זה ממ"ד והרגשתי כמה מוזר זה לספר שיש לנו מקלט בתוך הבית כדבר שבשגרה. שאצלנו אומרים "יש אנשים שאין להם ממ"ד או מקלט".

הכלבות מספקות לי תירוץ ואילוץ לצאת החוצה. כמעט ריק. אנשים מעטים הולכים או באים למכולת שיש לידי. אחרים גם הם מוציאים כלבים לטיולים לא ארוכים מידיי, כאלה שאם תשמע ההתרעה שלפני האזעקה (כמה מפונקים נהיינו...) יוכלו לפנות חזרה ולהגיע לממ"ד או לכל הפחות לחדר המדרגות בעוד מועד. שקט מידיי בחוץ, אפילו לי.

כבר שבועיים אנחנו בתוך "שאגת הארי", העונה השנייה אחרי "עם כלביא".כנראה לטפל בהכל אז, אולי, לא באמת היה "מוחלט" כפי שניסו לצייר לנו. לפחות לא היינו צריכים מסכות גז, זריקות אטרופין ומסקינגטייפ כדי  כדי לאטום את החלונות כמו במלחמת המפרץ. לפחות לא היינו צריכים האפלה - כיסוי החלונות בשמיכות וכיבוי כל האורות בחוץ כדי שהסורים לא יוכלו לראות איפה אנחנו ולהפציץ אותנו. לפחות יכולים להישאר במרחבים המוגנים רק כחמש עשרה דקות עד לקבלת האישור לצאת בסוף אירוע הטילים  מאיראן, ולא להישאר במקלט שעות עד הישמע צפירת ההרגעה בסוף ירי הקטיושות הלא מובחן מספיק, כמו כשהייתי ילדה.

 בוקר ולילה מתערבבים להם, כשאין אזעקות יש תחושה שבעצם אין כלום, אבל בכל זאת לא יוצאים לעבודה או לכל מקום אחר אם לא חייבים. בטלוויזיה 24/7 שידורים מיוחדים. בצד המסך מופיעה רשימת יישובים עם הכותרת "חדירת כלי טייס עוין" או "ירי טילים מאיראן", דרך מאוד משונה ללמוד את שמות היישובים במדינה. מדי פעם מפה עם אזור מכוסה נקודות אדומות כדי שנראה את ה"פוליגון" - עוד מושג חדש יחסית להוסיף ללכסיקון השפה הישראלית.

כמעט שש וחצי בערב. החדשות היו דלוקות כמה זמן בבוקר, ועוד מעט אפעיל שוב את הטלוויזיה. אוציא את הכלבות ולא אשכח את הטלפון כדי שאוכל לדעת אם יש התרעה מוקדמת ואוכל מייד לפנות חזרה. היום היה שקט אצלי וישנתי ממש טוב אחרי כמה זמן. האם זה אומר שהלילה תהיינה אזעקות? בכל מקרה, אשאיר מנורת לילה קטנה בממ"ד. אם תהיה התרעה מוקדמת, אם תהיה אזעקה, יהיה נוח לעבור לשם ולהירדם בין השמיכות, עם הטלפון על החדשות והדלת סגורה. עם הידית סגורה עוד תשעים מעלות כדי להגן מפני ההדף. ושתי כלבות וחתול.

נכתב במקור ב- 2.3.2026 מלחמה

 

נכתב במקור ב-

2.3.2026

מלחמה

מטוסים

ממלאים את השקט של הלילה

חותכים את החושך

ממשיכים עד שנאלמים

עד שנעלמים

אי שם בקצה

שבו בוודאי מפציצים

והורגים

נכתב במקור ב- 2.3.2026 שוב מלחמה

 

נכתב במקור ב-

2.3.2026

שוב מלחמה

אני רוצה לכתוב ואפילו לא יודעת איפה להתחיל.

הספקתי מתישהו לישון במיטה שלי (העברתי את עצמי לישון בממ"ד בינתיים), הספקתי להיכנס לממ"ד, ולצאת מהממ"ד כשקיבלנו הוראה שאפשר.

אתמול בערב הרגשתי שאני תקועה בבית ולא עושה כלום. כלומר, אני אחת שנשארת בבית הרבה ולא עושה (באופן שייראה כלפי חוץ לכל הפחות) הרבה. אז התקשרתי ל 💕. ותוך כדי שיחה הבנתי להפתעתי שכל תחושת התקיעות והזמן הארוך היא בסך-הכל בקושי יומיים. בקושי יומיים!!

הבוקר, אחרי שינה לא מצוינת ועם כאבים בגוף בעיקר בגלל המתח אני חושבת, ניסיתי לחיות באופן קצת יותר נורמאלי. כי זה לא באמת שבועיים הרי. גם הצלחתי להוציא את הכלבות לטיול יחסית נורמאלי, בלי התרעות ברגע שאני יוצאת, מה שקרה אתמול. הוספתי וישבתי על הספסל שמול הבניין, קצת אוויר ושמש. עוד טיפונת נורמאליות.

בדרך כלל אני מתיישבת וכותבת ברצף. היום, כמו המלחמות הבלתי נגמרות שיש לנו כאן, אני מוצאת את עצמי עושה הפסקות. קשה לי לכתוב ברצף. אולי קשה לי לחשוב על זה ברצף? אין לי מושג. רק יודעת שאני כותבת קצת ואז חייבת להניח את המחברת ולעשות משהו אחר. עד שמשהו אחר מוכן להיכתב.

נכתב במקור ב - 5.12.2018 סיכום ביניים

 

נכתב במקור ב -

5.12.2018

סיכום ביניים

עלינו לארץ בשנת 1967

 זוג צעיר

ילדה קטנה

ארץ חדשה, שפה חדשה

חברה חדשה

אז אמרו להורים שלי

זוג צעיר עם ילדה קטנה

חדשים, נרגשים

מבקשים להשתלב בביתם החדש

מעכשיו תקראו לילדה הקטנה שלכם

לא Michelle

אלא מיכל

שם עברי

אז הפכתי להיות מיכל

ולמדתי את השפה החדשה

כשילדים צוחקים ומציקים

והייתי עצובה

וקראו לי מסריחה

ושאלתי שאלות כדי להבין את העולם שלי

שכל-כך הרבה פעמים

מאוד בלבל אותי

ואמרו לי:

תפסיקי לשאול שאלות קיטבג

והיו קטיושות

ורצנו למקלט או נכנסנו מתחת למיטה

וישנו במקלט כשהייתה מלחמה

מלחמת יום כיפור

ופעם אחת 

כך אני זוכרת

רצתי למקלט בלי חולצה

ואני עדיין זוכרת

ולא הצלחתי לעשות חשבון

ולא הצלחתי לעשות שיעורי בית

ומורה אחת

כנראה מאוד מוכשרת

חשבה שהדרך הטובה ביותר להתמודד

עם ילדה שלא מצליחה

היא להתעלם ממנה

לא ללחוץ

ולא לבקש

ולא להציע

לעזוב אותי לנפשי

לגמרי

ואני עדיין זוכרת

ושלחו אותי

ילדה קטנה ובכיינית

לפסיכולוגית

והיא שיחקה איתי

כנראה מחכה שאבטא משהו

ואני כל-כך הייתי צריכה

שמישהו פשוט יכוון אותי

ואני עדיין זוכרת

והלכתי לבית הספר החדש

ולא הבנתי שזה בסדר

שיבקשו ממני להביא לחמנייה 

כי אצלם יש רק לחם בבוקר

וחשבתי

שמנצלים אותי

ושוב הייתי מוזרה

ובבית הספר

המשיך

להיות קשה

כל-כך

ותמיד הרגשתי שאני

לא כל-כך

חכמה

כולם הבינו

כולם ידעו

כולם הכירו ילדים

כולם פגשו חברים

ואני

אני לא הבנתי

ולא עשיתי שיעורי בית

גם עכשיו

ותמיד, תמיד, תמיד

היה לחץ

מתח

כי אצטרך להגיד שלא עשיתי שיעורי בית

או להסתיר

וכי לא ידעתי איך להיות אחת מכולם

והרגשתי בודדה

והייתי בודדה

וזה

סיכום ביניים

נכתב במקור ב- 31.7.2019 בלגאן. שוב.

 

נכתב במקור ב-

31.7.2019

בלגאן. שוב.

עד שעברו השנים והרגשתי מאורגנת

עד שהצלחתי

לבנות חיים שבהם אני הקובעת

ולכן לא מתבלבלת יותר מידיי

עד שהבלגאן בראש

והבלגאן בנפש

פחות או יותר הסתדרו להם

וארגנתי לי חיים שבהם אני מצליחה

ואז

משום מה

החלטתי להיכנס למבוך הזה

והכל התחיל שוב להתפזר

בראש ובנפש

נכתב במקור ב- 28.7.2019 03:08

 

נכתב במקור ב-

28.7.2019

03:08

התעוררתי לפני כמעט שעתיים

ואולי בכלל לא נרדמתי

היום הזמנתי חדר ב- airbnb, בבית נחמד

בפראג

והזמנתי טיסה (בעזרתו של 💕כמובן)

הלוך חזור

אני אסע לבד

לחופשה

אף פעם לא נסעתי ככה

ואם הייתי עם הגרוש

כנראה גם לא הייתי נוסעת הפעם

אבל בסוף ספטמבר

אוותר על החג

ואסע לחמישה לילות - שישה ימים

לחופשה לבד

בפראג

ובגלל זה

אני פשוט לא מסוגלת לישון

וקצת מגרד לי כל הגוף

כי אני סוף כל סוף

אסע לחופשה

לפראג. לבד.

טוב שאני לא עם הגרוש

עכשיו אני יכולה להתחיל לחיות

נכתב במקור ב- 27.7.2019 אנסה לנסח במילים את החוויה

 

נכתב במקור ב-

27.7.2019

אנסה לנסח במילים

 את החוויה

כשהייתי קטנה

מי שרציתי שיישמע אותי

לא שמע

או לא הבין

או דרש שאנסח במילים

את מה שהרגשתי

והייתי מעצבנת

והייתי בכיינית

ולא ראו, כנראה, את מה שהיו צריכים לראות

ולא העריכו את מי שהייתי

והפריע לילדים שאמרתי

"זה מזכיר לי איך ש..."

הייתי מעצבנת

ובבית הספר הייתי

תלמידה לא טובה

לא עמדתי

מעולם

בדרישות של שיעורי הבית

שבטח היו קטנים בסך-הכל

כי זה היה בית ספר של קיבוץ

ושאלתי שאלות משונות

ולא הבנתי

כל-כך הרבה פעמים

את מה ש"כולם מבינים"

ומי שדווקא היו שם לשמוע אותי

מי שתפקידם היה

לשמוע אותי

ניסו להוציא את הכל ממני

בתחבולות

פסיכולוגיות ילדים

עם צעצועים

ישבו שם וחיכו

שמשהו יתגלה מתוך המשחק

של הילדה

שלי

ואין לי מושג מה הם הבינו מהמשחקים האלה

ואם הבינו

ואחר-כך

פסיכולוגיות ישבו מולי וציפו

שאדבר

ושתקתי

ישבתי שעות בחדר עם פסיכולוגית

ושתקתי

והם מאוד רצו שאדבר

ואני כבר לא זוכרת מה רצו לשמוע

ושתקתי רוב הזמן

וכשהייתי מאושפזת

היה שם חדר של ריפוי באומנות

אני מניחה שקראו לזה

והיה שם פסל גדול של איבר מין זכרי

שמישהו פיסל

וידעתי

שכף רגלי לא תדרוך בחדר הזה

ידעתי

שאין מצב

שמישהו "יבין עליי משהו"

מתוך איזו יצירה שאצור

והתחתנתי

וחשבתי שיש לי חבר

כזה ששומע, כזה שמקשיב

ולקח לי שלושים שנה להבין

שהוא שמע

אבל לא באמת

כי כשתיארתי חוויה כלשהי

שהייתה זרה לו

הוא חשב שזה לא אמיתי

וכשהייתי עייפה או עצבנית

הוא נדבק בזה

ולא היה שם

כנראה אף פעם

כדי להרגיע או להוריד ממני

 ממני

את מה שהיה לי כבד

וכשאני ניסיתי להיות שם לצידו

כדי לתמוך

הוא חשב, בדרך כלל,

שאני אומרת משהו לא יפה

או שמה שראיתי

פשוט לא היה אמיתי

וכך חייתי שלושים שנה

במקביל לאדם

שהיה אמור להיות החבר שלי

אז כן,

כנראה שלמדתי שאם אין אני לי, מי לי

ולמדתי

שאני יכולה לסמוך

רק

על עצמי

ואיך אפשר ללמוד

למה כדאי בכלל ללמוד

שכדאי (כדאי?!)

לסמוך על מישהו אחר?

למה שאסמוך?

ועל מי?

ואיך?

נכתב במקור ב- 17.7.2019 מספיק ליום אחד

 

נכתב במקור ב-

17.7.2019

מספיק ליום אחד

היה לי היום מפגש

קשה

מחשבה על משהו שקשור למשהו

רחוק

כל-כך כאבה לי

שלמעשה

קיבלתי הוכחה

שאכן חוויתי 

התנתקות

אני עייפה

חזרתי הביתה בערך ב- 18:00

ואני במיטה

אכלתי, רואה דברים במחשב

הבהרתי שאין לי שום כוח

לדבר

וזהו להיום

אני גם לא הולכת למפגש

של קהילת הבוסתן

(יהודים וערבים תושבי נצרת עילית)

שאליה אני שייכת

זהו להיום

 

נכתב במקור ב-

18.7.2019

02:46

התעוררתי בסביבות 02:00

בכל זאת, נרדמתי בסביבות 20:00 אתמול

(אהבתי את המספרים)

מקווה שלא אהיה עייפה מידיי

במשך היום

מקווה שהנפש

נרגעה

עכשיו,

הולכת להכין לי קפה

  

נכתב במקור ב- 7.1.2026 מאולפת וזהירה

 

נכתב במקור ב-

7.1.2026

מאולפת וזהירה

"למישהי על הספקטרום, יכולת ההכלה שלך ממש טובה!"

ובכן,

בנוגע ליכולת ההכלה שלי, אחרי שנים רבות של תגובות לא טובות למי שאני, בעיקר למדתי לסתום. אוטיזם ופוסט טראומה מורכבת יכולים להשפיע ככה.

זה לא מבטל את מי שאני, אבל יכולת ההכלה מושפעת מזה.

אישה שהצליחה, איכשהו ובקושי, לעבור כמעט שישים שנים "רק" כמעצבנת, או בכיינית, או סתומה, או מציקה, הצליחה לאלף את עצמה.

היום, אחרי הבנה של אוטיזם ו - CPTSD, אני נזהרת. אני אפילו לא שמה לב כמה אני נזהרת. אני גרה לבד, יוצאת מעט ומארגנת לעצמי חיים שבהם הסיכון לחיכוך קטן עד כמה שאפשר.

אני לא מתלוננת על שכנים.

אני לא מעירה כשמישהו אומר משהו שנראה לי לא בסדר.

אני לא מתקנת.

מאולפת וזהירה, זה מה שאני.

👮👮👮

יש אנשים שאוהבים להגיד ש"אנחנו לא באמת אוטיסטיות" בגלל שאובחנו בגיל מבוגר.

אני תוהה אם למעשה למדנו, בשנים ארוכות של התמודדות "מוצלחת" עם העולם, מה ש ABA מנסה ללמד.

                                             👮👮👮

ABA היא גישה או שיטה שאמורה ללמד ילדים אוטיסטיים אופני התנהגות "מקובלים". 

אני אומרת לכם שזאת שיטה שמאוד מזכירה טיפולי המרה. 

כן, הילד לומד (מאולף?) להתנהג "נכון", אבל זה עלול להיות בניגוד לצרכים הנוירולוגיים שלו. זה מביא לכך שהאוטיסט מתנהג באופן שנוח יותר לחברה, בכך שהוא מכחיד התנהגויות להן הוא זקוק כדי להתמודד עם העולם.