13.10.2018 אומץ

נכתב במקור ב -

13.10.2018

אומץ 

 אני התחלתי ללכת לטיפול, אני כותבת כאן דברים שכמעט נוגעים, אני צופה בהרצאות טד בנושאים שקשורים. לרגע אני מרגישה כל כך אמיצה. מרגישה שאני מצליחה להיכנס לגוב האריות ולהתמודד. שוב, אני מרגישה חזקה. אבל אז הבטן, הפרפרים של הלחץ מופיעים. אז הרצון להסתגר חוזר. אז הפחד מראה את עצמו. אז אני לא מרגישה כל כך אמיצה כבר.

אני מרגישה שה"אומץ" הזה הוא כמו החוזק ששנים אני משדרת לסביבה ובתגובה הסביבה מחזקת אצלי. אשליה. אני מנסה להיות "אמיצה" ובכך לסיים את כל הדבר הזה. אני חזקה ואמיצה, מתמודדת עם מה שהיה, אמנם אחרי שנים, אבל כל הכבוד לי. הנה, כתבתי. הנה, סיפרתי. הנה, אני הולכת לטיפול. הנה, אני לא מפחדת להסתכל לזה בעיניים.

אבל אני כן מפחדת להסתכל לזה בעיניים. אני לא באמת מספרת שום דבר. אני בורחת למקומות שבהם מישהו אומר דברים. דברים שקצת קשורים אליי, אבל לא באמת. הרצאת טד על פגיעות. כן, אני יכולה להזדהות. מזל שהיא לא מדברת ישירות על מה שקרה לי. הרצאת טד על ההשפעה של טראומה בילדות על הבריאות ועל ה DNA. הטראומה שלי לא הייתה בילדות. ומה שהיה, עכשיו אני מבינה שאני עוד יותר אשמה בכל דבר לא טוב שקורה לילדים שלי מאשר אפילו העזתי לחשוב. הרצאת טד שבה הדוברת מתארת דברים שונים משעברו עליי. אני כמעט יכולה להזדהות, אבל למזלי זה לא בדיוק.

האומץ היחיד שאני רואה כאן הוא האומץ להשלות את עצמי שוב. "אומץ", "חוזק", "התמודדות". הכל בעצם אשליה. אם אשדר "אומץ", "חוזק", "התמודדות", לא אצטרך באמת להתמודד.

אני אומרת כאן ועכשיו שאני מעדיפה להיות "אמיצה", "חזקה", "מתמודדת". מעדיפה את אלה על לגלות שאני לא אמיצה בכלל, חלשה מאוד, אשמה ולא מתמודדת. וזה מפחיד ומעציב אותי. כי אני מפחדת שאני אגלה את השקר של עצמי. אני כל כך רוצה באמת להיות אמיצה.

ואני לא.