נכתב במקור -
6.9.2019
כישלון
רציתי לצבוע את החדר
שהיה של 💕
ויהיה זמן מה של 💕
רציתי לחדש
קצת חששתי
אבל ידעתי שבסך-הכל
יהיה בסדר
פתחתי את הצבע
זה היה קודם אצל הגרוש
הצבע היה נוזלי יותר ממה שזכרתי
ניסיתי לצבוע
התיז על השטיח
התיז על השיער
ולא נראה כמו שחשבתי
שייראה
ויתרתי
אני מרגישה כמו
כישלון
מאוכזבת מעצמי
כמו שמזמן לא הייתי
ואני בוכה
כי שוב אני לא מצליחה להיות
אמא טובה
כותבת היום, 7.8.26
אנשים ונשים כמוני, שאובחנו רק בשלב מאוחר בחייהם כאוטיסטים, מכירים היטב, מידיי, את התחושה הזאת. יש לזה שם "קשיים בתפקודים ניהוליים". אגב, מקווה שהצלחתי להכניס את הקישור...
הסיבה שבחרתי את התמונה של הזיקית הזאת הפעם היא כי אנחנו, המאובחנים מאוחר, לימדנו את עצמינו להסתיר, למסך, את הקשיים האלה בתפקודים היומיומיים האלה, הפשוטים, לכאורה, האלה. כלפי חוץ אנחנו, המאובחנות המאוחרות, נתפסות לעיתים כמוזרות, לעיתים לטוב ולעיתים לרע, כי התגובות שלנו יכולות להיות "אחרות" מרוב האנשים שמסביב. אבל לא "מוזרות מספיק" כדי שיזהו את הסיבה מוקדם יותר במהלך חיינו.
דוגמא:
לקח לי שנים ארוכות לסיים את התואר הראשון. היו קורסים שעשיתי פעמיים. היה קורס שניסיתי שלוש פעמים (המבחן הראשון יצא על פרוץ מלחמת המפרץׂׂׂׂׂׂׂ), אבל לא הצלחתי לסיים. לא כי לא הבנתי את החומר, לא כי לא ידעתי לקרוא או לנסח תשובות. הכל לקח, הכל לוקח לי כל-כך הרבה זמן. קוראת, מעתיקה כמעט הכל כי אני לא מסוגלת להחליט מה חשוב ומה אולי לא, כי הכל נראה לי חשוב.
עוד דוגמא:
לפני המון המון שנים נסעתי עם החברה שלי פנינה לתל אביב. אני אפילו לא זוכרת למה ולאן התכוונתי להגיע. מה שאני כן זוכרת, היטב, זה שכשהגענו לתחנה המרכזית (הישנה), לא הצלחתי להבין איך אני מגיעה למחוז חפצי. מזכירה, זה היה הרבה לפני ימי המוביט והמפות וה GPS. התסכול היה כל-כך גדול, שאמרתי שאני חוזרת הביתה.
אלה דוגמאות מאוד ספציפיות, מאוד "בולטות". אבל החיים מלאים בהתמודדויות כאלה. החלטות "רגילות" כאלה. אני אפילו לא ידעתי שהרצון שלי לזמן של שקט בערב היה קשור לצורך שלי לזמן מעבר משלב אחד ביום לשלב אחר. אם את אוטיסטית שקוראת כאן, אולי תוכלי לכתוב תגובה ולתת דוגמאות מחייך. מסתבר שההחלטות ה"רגילות" האלה, לוקחות תהליך אחר במוח שאינו נוירוטיפיקלי, אבל העולם של ההחלטות האלה בנוי לפי המוח הנוירוטיפיקלי.
אתם בדרך-כלל לא רואים אותי, אותנו, ברגעים האלה. אולי אתם חושבים שאנחנו ממציאות תירוצים כדי לצאת מאיזו מטלה. אתם לא חווים את הצורך שלנו במנוחה אחרי משימות "רגילות" כאלה. אתם לא חווים את תחושת הכישלון שאנחנו חוות כשאנחנו מרגישות שלא הצלחנו להתמודד עם משימה "רגילה" כזאת. ואם אנחנו חוות שבירה מהמאמץ ו/או מתחושת הכישלון, אם אנחנו בוכות פתאום, אנחנו נתפסות כ"רגישות מידיי" או כ"בכייניות".
לכן בחרתי בתמונה של הזיקית הזאת.
אנחנו, המאובחנות המאוחרות, לימדנו את עצמינו להחביא את מי שאנחנו באמת. כי לא ידענו איך להסביר למה דברים כל-כך "רגילים", כל-כך "פשוטים", שנראה שכולם סביבנו מתמודדים איתם בסך-הכל בלי שום קושי, הם כל-כך מסובכים לנו.
אחרי שהחלטתי לצבוע את החדר, אחרי שאמרתי לעצמי שזאת אינה מטלה קשה, אחרי ההרגשה שאני עושה משהו חשוב וטוב למען 💕, ניגשתי למשימה בשמחה. אבל לא הצלחתי. והרגשתי כישלון. ולא יכולתי להביא את עצמי לנסות שוב. אבל לא סיפרתי לעולם שסביבי. נשארתי לבדי עם תחושת הכישלון להתמודד עם משימה לא כל-כך מסובכת.
מסתבר ששוב לא הצלחתי להכניס קישור. עוד דוגמא, כנראה... ממליצה להיכנס בכל זאת לאינטרנט ולקרוא קצת על הנושא.
השבמחק🌳מזדהה איתך. כשהייתי קטנה התקשיתי לתפיסתי כבר אז בדברים שפשוטים לאחרים, אך אני הסתבכתי איתם וכפועל יוצא כעסתי על עצמי.
השבמחקתודה על השיתוף :)
השבמחקהקישור כן מוביל למקום אחר, אולי לא לגמרי לאן שרצית ובכל זאת הצלחה חלקית!
השבמחקתודה מזדהה,אני לא מבינה איך אני כזו חכמה ופעולה פשוטה כמו לטאטא/לקחת מגב ,דלי ולשטוף את הסלון מרגישה לי כמו משימה בלתי אפשרית
השבמחקאני חושבת על איך שההורים היו קוראות לי בילדותי. "חכמולוגית" כי הייתי עונה על מה ששאלו אותי, ולא על מה שהתכוונו. "עצלנית" כי היו לי קשיים בתפקוד וקשיים חושיים ולא ידעתי איך לתקשר את זה, אז כל מה שראו זה שאני לא רוצה לעשות דברים.
השבמחקלגבי קשיים בתפקודים ניהוליים, פעם, לפני שהיו לי מילים טובות יותר להסביר את זה, הייתי מתארת את זה כשריר בלתי נראה, שכל עוד הוא עובד באופן תקין לא חושבות עליו, אבל כשהוא לא, נוצר פער עצום בין "אני רוצה/מתכוונת לעשות משהו" לבין באמת לעשות אותו.