[ראש השנה התשפ"ה - אוקטובר 2024] מאחלת לכולנו,

מקלט 25.9.2024

נכתב במקור ב -                 

25.9.2024

ביום שישי נראה ששכחתי לשתף משהו כאן. כתבתי משהו לעצמי שאולי, בסופו של דבר, קצת מסביר את הבלבול. 

מקלט

כשהייתי ילדה קטנה

והייתה מלחמת ששת הימים

משום מה יש לי זיכרון

כזה מהצד

שבו אני יושבת עם אמא שלי

והשמיכה האדומה

זאת עם הסרט מסביב

מתחת לבניין

ואבא שלי ועוד אבא אחד

ממלאים שקי חול

ומניחים לפני הפתח

כשהייתי קצת יותר גדולה

רצנו למקלטים

מדי פעם

ופעמים אחרות

נשכבנו מתחת למיטה

ובמלחמת יום כיפור

שמרגישה שהייתה מאוד

מאוד ארוכה

ממש עברנו לגור

במקלט

ומכיוון שהיינו הרבה

משפחות צעירות

זכינו לפעילויות רבות

וסרטים

וכשביקשו שאשן בקומה למעלה

קיבלתי מה שעכשיו ברור שהוא

התקף חרדה

ואז עברנו 2-3 משפחות

לחדרי ביטחון

וגרנו שם עוד איזה זמן

ועכשיו 

המקלט שלי הוא בתוך הבית

כי חיפשתי ומצאתי

דירה עם ממ"ד

ואני יושבת עכשיו על המיטה

ספרים ומחברות לצידי

הכלבות איתי

והחתול

ומאוורר דלוק כל הזמן

כדי שיהיה פחות מחניק

והדלת פתוחה

כל עוד אין אזעקה

ולפעמים יש בומים

רחוקים יותר או פחות

ולפני כיומיים נפל

רסיס, חתיכת צינור, ליד הבית השכן

קשה להאמין

קשה לתפוס שיש אנשים

שלא היו במקלט

אפילו פעם אחת בחייהם

13.10.2018 נספח

נכתב במקור ב -

 13.10.2018

נספח

אני צופה עכשיו ב TED Talk.

לומדת שיש השפעה על הנוירולוגיה, על ה DNA, כשסובלים בילדות מטראומה. פשוט אי אפשר לברוח מזה, ולא משנה כמה ההדחקה עוזרת בהתמודדות. ומסתבר שאם ה DNA שלי שונה בעקבות אירועים וחוויות כאלה ואחרות, אז עוד לפני שפתחתי את הפה כדי לשתף את הילדים שלי, בעוד אני ממשיכה בחיי ובונה חוזק או תמונת חוזק, כבר השפעתי עליהם. ואם לאבא שלהם היו חוויות קשות בילדות אז כנראה יש אפילו יותר סיכוי להשפעה הגנטית. הדטרמיניזם הנובע מההבנה הזאת גורם לכאב חדש. כאב שאומר שזרקתי את הילדים שלי מראש למצב בלתי אפשרי, נתתי להם מחלה עוד לפני שנולדו. שהיכולת המדומה או הלא מדומה שלי להתמודד, מעולם לא היוותה הגנה מספקת.

***

20.9.2024

הובא לתשומת ליבי היום, שמה שהבנתי אז מההרצאה ב- TED, עשוי להיות לא מדויק. יכול להיות שמדובר באפיגנטיקה (epigenetics) ושהתהליך אינו בדיוק כפי שתיארתי. אם אתם מעוניינים לקרוא, אני רוצה להוסיף את הקישור לויקיפדיה, אבל כרגע לא מצליח...

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

ובכל זאת, המחשבה על השינוי הגנטי האפשרי, עדיין מכביד.

13.10.2018 העצב שוטף אותי

נכתב במקור ב - 13.10.2018

העצב שוטף אותי

העצב שוטף אותי

דמעות מתגלגלות

על הלחיים

זורמות

כי שלחתי הודעה

שלא נפגש

כי לא ידעתי להיות

אמא טובה

כי לא ידעתי לראות

דברים לא טובים

כי לא ידעתי

נובע מבפנים

עולה לגרון

זורם החוצה בדמעות

הפנים מתעוותות בכאב

הלב רוצה רפואה

ואין

קוראות ועוקבות יקרות, קוראים ועוקבים יקרים,

 קוראות ועוקבות יקרות, קוראים ועוקבים יקרים,

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות לכולכן ולכולכם על הקריאה ועל התגובות שכאן ושנשלחות אליי ישירות.

אתן מחזקות אותי בתהליכים שאני עוברת וגורמות לי להבין שהכתיבה שהתחלתי בשנת 2018, עם המחשבה שיום אחד אוכל לשתף ולתמוך גם באחרות ובאחרים, הייתה

 החלטה נכונה.

למרות שאני בוחרת שלא לשתף את כל מה שכתבתי אז, אני עדיין משתפת את הרוב. וכשאני חוששת לפרסם משהו מאז, אני "בורחת" לדברים מהתקופה הנוכחית. 

הבחירות של מה לשתף ומה אולי לא לשתף, או לכל הפחות לא עכשיו, גם הן מהוות חלק מתהליך ההבנה והקבלה העצמית שאני למעשה מעבירה את עצמי. התהליך לא פשוט. אתן יודעות כי אתן קוראות את מה שאני כותבת. אבל החשיפה הזאת מתבררת כמשמעותית מאוד.

אני מבינה מהתגובות שלעיתים לא ברור מתי הדברים נכתבו (לעומת מתי שותפו בבלוג). אז ככה, חלק מהכותרת הוא התאריך המקורי. לכן אם בכותרת מופיעה השנה 2018, אפשר להבין שהכתוב היה נכון לשנת 2018, בתחילת תהליך הכתיבה. אני משתדלת גם להוסיף כותרת בצבע שונה על פי השנה. 

חיפשתי איך אפשר להפוך ל"עוקבים" ולקבל עדכונים כשמשהו חדש מפורסם בבלוג. ממה שאני הצלחתי לראות (אשמח ללמוד אם יש דרך אחרת) אם נכנסים מהמחשב, ופותחים את המקום לכתוב תגובה (אין צורך לכתוב תגובה), יש גם ריבוע קטן שבו אפשר לסמן שמעוניינים בעדכונים. בדקתי לעצמי וזה אכן עבד. אני עכשיו מקבלת עדכונים כשמשהו קורה בבלוג. אם אתם משתפים את הבלוג עם מישהי.ו  שלא מקבלים ממני ישירות, ספרו להם וכך יוכלו לקבל עדכונים למייל שלהם.

בסדר, גם אתם יכולים.

אני שמחה שהכתיבה שלי משמעותית לכם.

אני מעריכה ומודה לכם על התגובות שאני מקבלת בבלוג עצמו ובאופן פרטי. אין ספק שאתם מחזקים אותי ומעודדים אותי להמשיך. 

                                        תודה 💜

💫מצאתי!!

עכשיו יש מקום קרוב לכותרת כדי להיות עוקבים!

11.10.2018 טיפול #2

נכתב במקור ב -

11.10.2018

טיפול #2

טיפול זה דבר מוזר מאוד

זה ללכת, בעיניים פקוחות לרווחה

למקום שבו

יתקעו לך שיפוד בעיין

ללכת

מתוך אמונה מוזרה ולא מוסברת

שלתקוע שיפוד בעיין

יעזור בטווח הארוך

אתמול הלכתי לטיפול

וכשסיימתי

הייתי בסדר

 

ברוך השב 💛

ברוך השב

💛

פרחאן א קאדי

שנזכה לחבק את החטופות והחטופים כולם במהרה.

17.8.2024 בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 17.8.2024

בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

את יומן המסע שלי, שהפך להיות יומן המשא שלי, התחלתי לכתוב בשנת 2018. באותה העת הייתי בגיל 56. התחלתי, סוף כל סוף, להבין שיש הרבה דברים שאני צריכה להתמודד איתם, להבין, לקבל. ואכן התחלתי את התהליך הזה. לא תמיד הייתי בטוחה שהדברים שדיברנו עליהם באמת נוגעים בי.

בשנת 2018, בגיל 56, "לא הייתי אוטיסטית".

כמובן ש"לא הייתי אוטיסטית" הוא משפט שגוי לחלוטין. אוטיזם הוא לא מחלה שמקבלים מחיסונים, מצב חיים וכיוצא באלה שטויות. אוטיזם הוא פשוט חיווט שונה במוח שכתוצאה ממנו החוזקות והאתגרים פשוט שונים מאלה שחווים אלה שיש להם מוח נוירוטיפיקלי, כלומר מאלה שיש להם מוח המחווט אחרת מהמוח האוטיסטי.

אבל בשנת 2018, בגיל 56, הייתי לחלוטין לא מודעת לזה שאני אוטיסטית.

כשנתיים מאוחר יותר, מיה אמרה לי שהיא חושבת שאני "על הספקטרום".

באותה השנייה, כמו מעשה קסם, הרגשתי כאילו חלקי פאזל שהסתובבו מעליי נפלו כולם למקומם המדויק. המשפט "אני חושבת שאת על הספקטרום" נתן פתאום את ההסבר שהיה חסר למיליון אירועים בחיי.  לתחושות שחוויתי, לתגובות שהגבתי, ליחס הסביבה אליי.

בהמשך אכן הלכתי לאבחון שאישר את מה שמיה אמרה. עכשיו יש לי "פתק מהמומחית" שאומר שכן, אני אוטיסטית.

ההבנה הפתאומית הזאת שמארגנת את החיים מחדש היא מטורפת. לגלות בגיל 58 שאת צריכה להבין מחדש את כל חייך זאת חוויה חשובה וטובה, אבל מאוד מטלטלת.

אפילו עכשיו, אוגוסט 2024 אני ממשיכה ללמוד. מאמינה ולא מאמינה. מבינה ולא מבינה. לא בגלל שאני אוטיסטית. בגלל שלגלות הסבר לכל החיים שלך בגיל כזה, זה אירוע מבלבל.

אז כן, בשנת 2018 "לא הייתי אוטיסטית".

אבל כמובן, ומכאן הגרשיים, אף פעם בחיי לא הייתי לא אוטיסטית. רק ששנתיים אחרי 2018, גיליתי את זה.

13.10.2018 אשמה כרונית

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

נכתב במקור ב - 13.10.2018

אשמה כרונית

מיה הזכירה לי את המושג אשמה כרונית.

במה אני אשמה?

1. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, כשלא הייתי מוכנה, נכנעתי לרצון שלו.

2. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, נשארתי.

3. אחרי שהתחתנתי (רק מזמן), לא ייחסתי חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

4. המשכתי לא לייחס חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

5. כשהתנודות הרגשיות המשיכו גם כשכבר היה לנו תינוק, לא עשיתי משהו מספיק בנידון. חיכיתי שיעבור לו ונהניתי כשכבר חזר לאדם הנחמד והרגוע שאהבתי.

6. כשהוא התייחס באופן לא הולם, לא אוהב ולא מקבל לבן שלנו, לא עשיתי משהו מלבד לחכות שיעבור.

7. שנים של יחס לא עקבי שגרמו כאב גם לי וגם לילדים, ואני לא עשיתי מספיק חוץ מלחכות שיעבור. והמשכתי, כמו מטומטמת, להאמין משום מה שהוא "לומד".

8. לא פניתי לעזרה. התמודדתי, אם אפשר היום במבט לאחור להשתמש במושג "התמודדתי", לבד. בכך לא תיקנתי. לא עזבתי. אפשרתי להתנהגויות שידעתי שהן לא בריאות להמשיך. אפשרתי לו לפגוע רגשית גם בילדים שלנו וגם בי.

9. לא זיהיתי שהוא סובל ולא הפניתי אותו מוקדם מספיק לעזרה.

10. סטרתי לאחד הבנים שלי. את הסטירה הזאת אני לא מצליחה לשכוח.

11. לא הצלחתי להגן על הילדים שלי ממתח ומכאב. למעשה, גרמתי להם מתח וכאב.

12. אולי שכחתי משהו, אבל עכשיו אני מבינה משהו נוסף. עכשיו אני יודעת שבכך שהבאתי אותם, את ארבעת הילדים שלי שאני אוהבת הרבה יותר מאשר את עצמי כרגע, באותו רגע שהם נוצרו, באותה השנייה ממש, כבר דנתי אותם לחיים של פגיעות.

אז איך לא ארגיש אשמה כשאני יודעת שאני באופן אישי אחראית לסבל של עצמי ושל הילדים שלי?

4.8.2024 מילים של תודה לנשות הטיפול

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 4.8.2024

  מילים של תודה לנשות הטיפול

כשהתחלתי טיפול לפני כשש שנים, הרגשתי מאוד רע לגבי המטפלת.

אני מתקשה לספר דברים. וכשאני מספרת דברים - או לא מספרת ורק חושבת - התגובה שלי לא נעימה.

הרגשתי רע שאני מפילה את הצרות שלי על אישה אחרת. ואותה אישה נאלצת לשאת על כתפיה ובתוך ליבה לא רק את הצרות שלי, כמובן. לפניי ואחריי יש עוד שמגיעות ומעבירות את הצרות שלהן, את הכאבים שלהן, אל הכתפיים והלב האנושיים של המטפלת.

אז עבדתי על עצמי.

הבנתי שזה התפקיד שלהן, לא שזה הוגן יותר. הבנתי שהן נמצאות בטיפול ובהדרכות, מה שמקל עליהן.

וכמו שאני יודעת כל כך טוב, הדחקתי את הדאגה שלי. כי אם אדאג גם עליהן, עליכן, לא אוכל לטפל בעצמי. לא באמת הוגן, אם תשאלו אותי.

אני מעריכה את העזרה שלכן. אני מקווה שאתן לא סובלות יותר מידיי מהסיפורים והכאבים שלנו, אלה שמגיעות אליכן ושופכות עליכן את כל הכאבים שלנו.

בבקשה תשמרו על עצמכן.

ותמשיכו להיות לנו לעזר.

אני מאוד מעריכה את העבודה שלכן. את הניסיונות שלכן לשנות כיוון כאשר אתן מבינות שמה שניסיתן לאו דווקא עבד אצלי. זה מה שמבדיל בין אשת מקצוע טובה לאשת מקצוע פחות טובה. או לא טובה.

ואני זכיתי לפגוש בשנים האחרונות נשות מקצוע עם מחשבה גמישה, המנסות להבין אותי. מנסות להתאים את הטיפול אליי. נשות מקצוע רגישות ומצוינות.

תודה לכן.

אין לי מספיק מילים להביע את ההערכה העצומה שיש לי וההקלה לפגוש נשות טיפול כאלה בשלב זה של חיי.

תודה על חלקכן בתהליכים שבלעדיכן כנראה לא הייתי יכולה לעבור ולהתקדם בהם בכלל. 

💙💙💙💙💙