הולכת על הדשא וחווה יותר מאשר זוכרת. מלחמה שהתחילה ביום כיפור ונמשכה לעולם. תוכניות לברוח מהבית כשהמחבלים יגיעו אלינו, לקפוץ מהחלון ולרוץ אל מאחורי הבתים שבצד השני של הדשא הגדול. חווה תחושה נוראית שהתוכנית שלי לא הייתה טובה. שלא הייתי יכולה לברוח מהם. עובדה.
את שמחת תורה העברתי במאמץ מודע ולא מודע לא להרגיש. לא לזכור. סידרתי מדפים. ובבוקר חידשתי את העציצים שבמרפסת. ממש שואה ותקומה, מישהי אמרה לי.
ערב החג עבר וגם החג. יום שישי הגיע. הבית די מסודר. השקיתי את העציצים במים עם דשן. ניקיתי טיפה את הריצפה מהכתמים שנוצרו מהמים החומים שטפטפו בדרך מהמטבח ל"גינה" שלי.
לא מדליקה חדשות. פוחדת לשמוע את מה שקורה שם בחוץ. מיום רביעי פשוט לא מסוגלת. הקשבתי למוסיקת נבל שנעימה לי. כמה ערוצי דעות בנושאים פוליטיים אמריקאים ביו טיוב.
אני שקוראת ספר לאורך שבועות ארוכים, סיימתי ספר ביומיים או שלושה. רק לא לשמוע. רק לא לחשוב. רק לא להזכר.
יום שישי עבר והשעה כבר כמעט שתיים לפנות בוקר. בחרתי ספר חדש. באמת לא רגילה לחפש ספר חדש כל כך מהר.
שקט בחוץ. קודם ישבתי במרפסת המסודרת וקראתי. ברקע שמעתי אנשים שרים ליום הולדת כשהגיע חצות. שמעתי תינוק ממש קטן בוכה וחשבתי שבטח מבקרים אצל הסבתא והסבא וזה נשמע מתוק. האורות נכבו בדירות שממול. אנשים צוחקים איפהשהו.
אני רוצה שהשקט הזה יימשך.
אין בי כוחות לשאת את הדברים הנוראיים שקרו. שקורים. שלא מסתיימים.
הנר עדיין לא כבה.
אמן שהשקט הזה יימשך.
***
ובבוקר שבת התרעת רעידת אדמה, שלא הייתה, מעירה את כל צפון המדינה.
לא, היום (18.10, 2024) לא יום ההולדת שלי ❤️
מזכירה שוב שנכתב לראשונה בשנת 2018.
*
היום הוא יום ההולדת שלי.
אני בת 56.
בבוקר קיבלתי מתנה מגניבה מאוד - שמיכה נעימה כזאת, "דמוית צמר", וכוס למשקה חם עם כיסוי שעם. שני דברים שיתאימו מאוד לימים קרים שבהם נעים להתכרבל. שני דברים שיתאימו מאוד לימים של עצב, שגם בהם יש לעיתים רצון להתכרבל. הם חיכו לי בתוך שקית גדולה שהושארה לפני יומיים כשהייתה כאן. עם ברכה.
אחרי שהוצאתי את הכלבה לטיול בוקר קצר והאכלתי אותה ואת החתול, נסעתי לקניון כדי לסדר את חבילת הטלפון והאינטרנט, כי בן הזוג לשעבר ואני צריכים להפריד את החשבונות. ישבנו שם והכל היה בסדר והצלחנו לסיים את מה שעשינו. עכשיו האינטרנט שלי ממשיך לא לעבוד כמו שצריך, אבל זה כבר סיפור אחר. מחר אצטרך כנראה להתקשר ולהתעצבן כי הוצאתי עכשיו 572 ש"ח, בתשלומים של 15.90 כמו שהם הציעו לי, ועדיין האינטרנט לא עובד כמו שצריך. אבל זה באמת עניין שפחות קשור.
בן הזוג לשעבר שאל אם הוא יכול להזמין אותי לארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת שלי. הסכמתי. הוא הזמין איזה משהו "סיני" או "תאילנדי" כזה. אני הזמנתי שקשוקה טבעונית. אני אכלתי חצי והשארתי את החצי השני לקחת הביתה. השיחה הייתה נעימה וגם הצלחנו לסכם ביננו כמה עניינים לא גדולים.
ובכל זאת, זה מעייף.
ובימים כאלה, הכל קצת יותר מעייף מקודם.
לא משתק.
אבל מין לחץ כזה באוזניים, שמזכיר לי שאני פונה לכיוון שבו הדברים הקשים נמצאים.
לא באמת. הרי הדברים הקשים נמצאים בתוכי.
במשך שנים הצלחתי כל כך יפה להחביא אותם ועכשיו אני מתחילה להסתכל, משתדלת שלא, לכיוונם. הם מתחילים לחלחל לתודעה. המפלצת מרימה ראש. ומשום מה אני מאפשרת את הדבר הזה, מתוך אמונה, מתוך אמונה שיש בי אמונה, שיש הגיון בתהליך הזה.
שבסוף (מיה אומרת שבעצם אין סוף, רק השלמה ולמידה לקבל), אסתכל אחורה ואדע שזה היה שווה, שהכאב שאני רק מתחילה לפתוח, יתנקה מהנשמה שלי. מתוך אמונה שיש בי אמונה שהנשמה תתנקה, שהדבר הזה כבר לא יכביד מתוך המקום שבו הוא התחבא, שבו החבאתי אותו, במשך כל כך הרבה שנים.
אני צופה עכשיו ב TED Talk.
לומדת שיש השפעה על הנוירולוגיה, על ה DNA, כשסובלים בילדות מטראומה. פשוט אי אפשר לברוח מזה, ולא משנה כמה ההדחקה עוזרת בהתמודדות. ומסתבר שאם ה DNA שלי שונה בעקבות אירועים וחוויות כאלה ואחרות, אז עוד לפני שפתחתי את הפה כדי לשתף את הילדים שלי, בעוד אני ממשיכה בחיי ובונה חוזק או תמונת חוזק, כבר השפעתי עליהם. ואם לאבא שלהם היו חוויות קשות בילדות אז כנראה יש אפילו יותר סיכוי להשפעה הגנטית. הדטרמיניזם הנובע מההבנה הזאת גורם לכאב חדש. כאב שאומר שזרקתי את הילדים שלי מראש למצב בלתי אפשרי, נתתי להם מחלה עוד לפני שנולדו. שהיכולת המדומה או הלא מדומה שלי להתמודד, מעולם לא היוותה הגנה מספקת.
***
Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language. 💟 כותבת היום, 22.10.26 אנא מכם, קצת אר...
