נכתב במקור ב -
10.10.2018
לא, היום (18.10, 2024) לא יום ההולדת שלי ❤️
מזכירה שוב שנכתב לראשונה בשנת 2018.
*
היום הוא יום ההולדת שלי.
אני בת 56.
בבוקר קיבלתי מתנה מגניבה מאוד - שמיכה נעימה כזאת, "דמוית צמר", וכוס למשקה חם עם כיסוי שעם. שני דברים שיתאימו מאוד לימים קרים שבהם נעים להתכרבל. שני דברים שיתאימו מאוד לימים של עצב, שגם בהם יש לעיתים רצון להתכרבל. הם חיכו לי בתוך שקית גדולה שהושארה לפני יומיים כשהייתה כאן. עם ברכה.
אחרי שהוצאתי את הכלבה לטיול בוקר קצר והאכלתי אותה ואת החתול, נסעתי לקניון כדי לסדר את חבילת הטלפון והאינטרנט, כי בן הזוג לשעבר ואני צריכים להפריד את החשבונות. ישבנו שם והכל היה בסדר והצלחנו לסיים את מה שעשינו. עכשיו האינטרנט שלי ממשיך לא לעבוד כמו שצריך, אבל זה כבר סיפור אחר. מחר אצטרך כנראה להתקשר ולהתעצבן כי הוצאתי עכשיו 572 ש"ח, בתשלומים של 15.90 כמו שהם הציעו לי, ועדיין האינטרנט לא עובד כמו שצריך. אבל זה באמת עניין שפחות קשור.
בן הזוג לשעבר שאל אם הוא יכול להזמין אותי לארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת שלי. הסכמתי. הוא הזמין איזה משהו "סיני" או "תאילנדי" כזה. אני הזמנתי שקשוקה טבעונית. אני אכלתי חצי והשארתי את החצי השני לקחת הביתה. השיחה הייתה נעימה וגם הצלחנו לסכם ביננו כמה עניינים לא גדולים.
ובכל זאת, זה מעייף.
ובימים כאלה, הכל קצת יותר מעייף מקודם.
אבל הייתי סבלנית גם כי אני יודעת שזה כבר לא ענייני. כל מיני דברים, טעויות, מוזרויות. נפרדנו ואני כבר כמעט לא חלק מהם.
ועדיין, בימים האלה דברים יותר מעייפים.
חזרתי הביתה עם הראוטר והשאריות.
הוצאתי את הכלבה לטיול צהריים.
הזמנתי מונית.
הלכתי לשירותים והתארגנתי לצאת.
יצאתי ונסעתי לתחנת האוטובוס לכיוון עפולה.
והכובד התחיל לסגור עליי.
לא משתק.
אבל מין לחץ כזה באוזניים, שמזכיר לי שאני פונה לכיוון שבו הדברים הקשים נמצאים.
לא באמת. הרי הדברים הקשים נמצאים בתוכי.
במשך שנים הצלחתי כל כך יפה להחביא אותם ועכשיו אני מתחילה להסתכל, משתדלת שלא, לכיוונם. הם מתחילים לחלחל לתודעה. המפלצת מרימה ראש. ומשום מה אני מאפשרת את הדבר הזה, מתוך אמונה, מתוך אמונה שיש בי אמונה, שיש הגיון בתהליך הזה.
שבסוף (מיה אומרת שבעצם אין סוף, רק השלמה ולמידה לקבל), אסתכל אחורה ואדע שזה היה שווה, שהכאב שאני רק מתחילה לפתוח, יתנקה מהנשמה שלי. מתוך אמונה שיש בי אמונה שהנשמה תתנקה, שהדבר הזה כבר לא יכביד מתוך המקום שבו הוא התחבא, שבו החבאתי אותו, במשך כל כך הרבה שנים.
אני תוהה,
איך אחרי כל כך הרבה שנים זה ממשיך להפריע?
זה לא נראה לי לגמרי הגיוני. אני רוצה להגיד, שזה כל כך מזמן ושהגיע הזמן to get over it. כי זה באמת לא נראה לי הגיוני שמשהו יכול להשפיע למשך חיים שלמים. כמעט 40 שנה מתוך 56, זה חיים שלמים.
ואני עדיין זוכרת.
ועד לפני לא הרבה זמן עדיין הרחתי.
ועכשיו כבר פעמיים-שלוש הרחתי שוב.
ואני לא רוצה לדבר על הדברים עדיין.
עדיין לא מעזה לתת לזה שם.
ואני גם תוהה,
איך זו לא האחריות שלי?
איך זה לא אשמתי?
איך לא ידעתי להימנע?
ועוד אני תוהה,
איך לא ידעתי דברים אחרים, בחיים שאחרי. איך לא ראיתי דברים ואיך לא הפסקתי אותם.
דברים אחרים.
דברים שאם מישהי הייתה מספרת לי, הייתי יודעת שהיא צריכה לעשות משהו בנוגע להם. לתקן באיזשהו אופן. איך אני, שרואה אצל אחרים, הייתי כל כך מטומטמת שלא ראיתי אותם אצלי?
ואני תוהה,
באמת,
איך הייתי כל כך מטומטמת.
ברור, אני יודעת שאם מישהי אחרת הייתה מספרת לי, בשום אופן לא הייתי חושבת שהיא מטומטמת. בלי ספק זה נוגע רק בי. איזו דפיקות...
ואני יודעת שזה כנראה מסוג הדברים שאי אפשר לזרז. לא באמת.
כמו שלא הייתי אומרת לתלמידים שאפשר לדעת אנגלית אחרי, נאמר, חמישה שיעורים. גם אחרי הרבה שיעורים לפעמים קשה להגיד אם הם "יודעים אנגלית". הרי תמיד יש עוד מה ללמוד. וכמובן שאצל אנשים שונים התהליך שונה.
בסדר, אז אני מבינה את זה.
אבל מתוך זה אני גם מבינה שאני רק בהתחלה. ושאין לי שמץ של מושג אם אני יכולה איכשהו לזרז את התהליך. כי אני הרי עדיין רק אומרת מילים כמו "דברים", כמו "אני מריחה".
אני אפילו לא מסוגלת להגיד אילו דברים ומה אני מריחה.
ועוד הרבה דברים אני לא מסוגלת להגיד.
ועוד הרבה מחשבות אני לא מסוגלת לבטא.
אולי אני גם מפחדת לגלות שבאמת אני אשמה, ולא משנה מה יגידו לי אנשים.
כי הם לא יודעים.
ואולי אני פוחדת שאכעס.
כי אם אכעס, על מי בדיוק אכעס, מלבד על עצמי?
ואם אכעס, מה אעשה עם הכעס הזה?
היום אני בת 56.
יכול להיות שזאת ההתחלה של השלב הבא בחיי.
