ברוך השב 💛

ברוך השב

💛

פרחאן א קאדי

שנזכה לחבק את החטופות והחטופים כולם במהרה.

17.8.2024 בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 17.8.2024

בשנת 2018 לא הייתי אוטיסטית

את יומן המסע שלי, שהפך להיות יומן המשא שלי, התחלתי לכתוב בשנת 2018. באותה העת הייתי בגיל 56. התחלתי, סוף כל סוף, להבין שיש הרבה דברים שאני צריכה להתמודד איתם, להבין, לקבל. ואכן התחלתי את התהליך הזה. לא תמיד הייתי בטוחה שהדברים שדיברנו עליהם באמת נוגעים בי.

בשנת 2018, בגיל 56, "לא הייתי אוטיסטית".

כמובן ש"לא הייתי אוטיסטית" הוא משפט שגוי לחלוטין. אוטיזם הוא לא מחלה שמקבלים מחיסונים, מצב חיים וכיוצא באלה שטויות. אוטיזם הוא פשוט חיווט שונה במוח שכתוצאה ממנו החוזקות והאתגרים פשוט שונים מאלה שחווים אלה שיש להם מוח נוירוטיפיקלי, כלומר מאלה שיש להם מוח המחווט אחרת מהמוח האוטיסטי.

אבל בשנת 2018, בגיל 56, הייתי לחלוטין לא מודעת לזה שאני אוטיסטית.

כשנתיים מאוחר יותר, מיה אמרה לי שהיא חושבת שאני "על הספקטרום".

באותה השנייה, כמו מעשה קסם, הרגשתי כאילו חלקי פאזל שהסתובבו מעליי נפלו כולם למקומם המדויק. המשפט "אני חושבת שאת על הספקטרום" נתן פתאום את ההסבר שהיה חסר למיליון אירועים בחיי.  לתחושות שחוויתי, לתגובות שהגבתי, ליחס הסביבה אליי.

בהמשך אכן הלכתי לאבחון שאישר את מה שמיה אמרה. עכשיו יש לי "פתק מהמומחית" שאומר שכן, אני אוטיסטית.

ההבנה הפתאומית הזאת שמארגנת את החיים מחדש היא מטורפת. לגלות בגיל 58 שאת צריכה להבין מחדש את כל חייך זאת חוויה חשובה וטובה, אבל מאוד מטלטלת.

אפילו עכשיו, אוגוסט 2024 אני ממשיכה ללמוד. מאמינה ולא מאמינה. מבינה ולא מבינה. לא בגלל שאני אוטיסטית. בגלל שלגלות הסבר לכל החיים שלך בגיל כזה, זה אירוע מבלבל.

אז כן, בשנת 2018 "לא הייתי אוטיסטית".

אבל כמובן, ומכאן הגרשיים, אף פעם בחיי לא הייתי לא אוטיסטית. רק ששנתיים אחרי 2018, גיליתי את זה.

13.10.2018 אשמה כרונית

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

נכתב במקור ב - 13.10.2018

אשמה כרונית

מיה הזכירה לי את המושג אשמה כרונית.

במה אני אשמה?

1. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, כשלא הייתי מוכנה, נכנעתי לרצון שלו.

2. אז, מזמן מזמן, ממש מזמן, נשארתי.

3. אחרי שהתחתנתי (רק מזמן), לא ייחסתי חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

4. המשכתי לא לייחס חשיבות לתנודות הרגשיות, לפרצי הכעס.

5. כשהתנודות הרגשיות המשיכו גם כשכבר היה לנו תינוק, לא עשיתי משהו מספיק בנידון. חיכיתי שיעבור לו ונהניתי כשכבר חזר לאדם הנחמד והרגוע שאהבתי.

6. כשהוא התייחס באופן לא הולם, לא אוהב ולא מקבל לבן שלנו, לא עשיתי משהו מלבד לחכות שיעבור.

7. שנים של יחס לא עקבי שגרמו כאב גם לי וגם לילדים, ואני לא עשיתי מספיק חוץ מלחכות שיעבור. והמשכתי, כמו מטומטמת, להאמין משום מה שהוא "לומד".

8. לא פניתי לעזרה. התמודדתי, אם אפשר היום במבט לאחור להשתמש במושג "התמודדתי", לבד. בכך לא תיקנתי. לא עזבתי. אפשרתי להתנהגויות שידעתי שהן לא בריאות להמשיך. אפשרתי לו לפגוע רגשית גם בילדים שלנו וגם בי.

9. לא זיהיתי שהוא סובל ולא הפניתי אותו מוקדם מספיק לעזרה.

10. סטרתי לאחד הבנים שלי. את הסטירה הזאת אני לא מצליחה לשכוח.

11. לא הצלחתי להגן על הילדים שלי ממתח ומכאב. למעשה, גרמתי להם מתח וכאב.

12. אולי שכחתי משהו, אבל עכשיו אני מבינה משהו נוסף. עכשיו אני יודעת שבכך שהבאתי אותם, את ארבעת הילדים שלי שאני אוהבת הרבה יותר מאשר את עצמי כרגע, באותו רגע שהם נוצרו, באותה השנייה ממש, כבר דנתי אותם לחיים של פגיעות.

אז איך לא ארגיש אשמה כשאני יודעת שאני באופן אישי אחראית לסבל של עצמי ושל הילדים שלי?

4.8.2024 מילים של תודה לנשות הטיפול

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 4.8.2024

  מילים של תודה לנשות הטיפול

כשהתחלתי טיפול לפני כשש שנים, הרגשתי מאוד רע לגבי המטפלת.

אני מתקשה לספר דברים. וכשאני מספרת דברים - או לא מספרת ורק חושבת - התגובה שלי לא נעימה.

הרגשתי רע שאני מפילה את הצרות שלי על אישה אחרת. ואותה אישה נאלצת לשאת על כתפיה ובתוך ליבה לא רק את הצרות שלי, כמובן. לפניי ואחריי יש עוד שמגיעות ומעבירות את הצרות שלהן, את הכאבים שלהן, אל הכתפיים והלב האנושיים של המטפלת.

אז עבדתי על עצמי.

הבנתי שזה התפקיד שלהן, לא שזה הוגן יותר. הבנתי שהן נמצאות בטיפול ובהדרכות, מה שמקל עליהן.

וכמו שאני יודעת כל כך טוב, הדחקתי את הדאגה שלי. כי אם אדאג גם עליהן, עליכן, לא אוכל לטפל בעצמי. לא באמת הוגן, אם תשאלו אותי.

אני מעריכה את העזרה שלכן. אני מקווה שאתן לא סובלות יותר מידיי מהסיפורים והכאבים שלנו, אלה שמגיעות אליכן ושופכות עליכן את כל הכאבים שלנו.

בבקשה תשמרו על עצמכן.

ותמשיכו להיות לנו לעזר.

אני מאוד מעריכה את העבודה שלכן. את הניסיונות שלכן לשנות כיוון כאשר אתן מבינות שמה שניסיתן לאו דווקא עבד אצלי. זה מה שמבדיל בין אשת מקצוע טובה לאשת מקצוע פחות טובה. או לא טובה.

ואני זכיתי לפגוש בשנים האחרונות נשות מקצוע עם מחשבה גמישה, המנסות להבין אותי. מנסות להתאים את הטיפול אליי. נשות מקצוע רגישות ומצוינות.

תודה לכן.

אין לי מספיק מילים להביע את ההערכה העצומה שיש לי וההקלה לפגוש נשות טיפול כאלה בשלב זה של חיי.

תודה על חלקכן בתהליכים שבלעדיכן כנראה לא הייתי יכולה לעבור ולהתקדם בהם בכלל. 

💙💙💙💙💙

31.7.2024 מחכה

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 31.7.2024

מחכה

אני מחכה

יושבת

לא כל כך מסוגלת

לעשות דברים

שחשובים לי שייעשו

אני מחכה

רוצה שהכל כבר יעבור

שאוכל לסדר

דברים שאני רוצה לסדר

שאוכל למשל

לבנות ספר מתכונים טבעוני

כדי לחלק לילדים שלי 

אבל לא מצליחה

אני מחכה

יודעת שהחיים ארוכים

ולא נורא אם אעשה

דווקא היום

או דווקא מחר

אני מחכה

לוקחת כדורים

הולכת לטיפול

כותבת בלוג בתקווה שיעזור לי 

לשחרר

אני מחכה

יושבת על הספה

מסתכלת מדי פעם על הטלפון

ומגלה

שהסוף לכל זה 

פשוט לא מגיע

נמאס לי אבל

אני עדיין

מחכה

22.7.2024 זיכרון טוב #1

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 22.7.2024
זיכרון טוב #1

הזיכרונות שלי אפופים תחושה לא טובה. ככה זה. אבל אני החלטתי להתאמץ ולמצוא זיכרונות טובים סוף סוף. שתי הסבתות שלי מביאות לי זיכרונות טובים שקל לי לספר. אז הפעם אספר על סבתא אן ז"ל, אמא של אמא שלי תיבדל לחיים ארוכים ובפעם הבאה שאכתוב על זיכרון טוב, אספר על סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי ייבדל לחיים ארוכים. 

*

כשהייתי בת שלוש עשרה נסענו לבקר את המשפחה בארצות הברית. בעצם, פעם ראשונה לפגוש את המשפחה המורחבת מאז שעלינו לארץ. זה היה מאוד מרגש.

סבתא שלי אן הייתה תופרת.

בבתים רבים מאוד בארצות הברית יש קומת מרתף. לסבתא שלי קומת המרתף שימשה חדר עבודה. מכונת התפירה שלה הייתה שם, ספה, טלוויזיה. הלקוחות שלה היו מגיעות לשם כדי למדוד את השמלות או בגד אחר, סבתא שלי הייתה יושבת על השטיח ברגליים מסוכלות ומסמנת בסיכות שהחזיקה בפיה את מקום התפר. הנכדים היו לפעמים אוספים סיכות שנתקעו בשטיח.

ועוד דבר היה בקומת המרתף האהובה הזאת. היה שם מקרר עם מקפיא.

ובמקפיא היו תמיד גלידות.

לא הייתי רגילה לא לסבתא, לא לטלוויזיה דלוקה כל הזמן (עם מלא ערוצים), לא לגלידה תמיד במקפיא.

מאוד אהבתי את כל אלה.

ומאוד מאוד אהבתי לקחת קערה ולהוציא גלידות מהמקפיא ולמלא את הקערה. ואז לשבת שם על הספה ולראות טלוויזיה כשסבתא שלי שם תופרת ולפעמים נרדמת ומידי פעם נוחרת...

קומת המרתף הזאת עם סבתא וכל יתר הדברים שמחוברים למקום הזה, היא זיכרון נעים מאוד.

גם כשעברו לבית אחר וחדר העבודה של סבתא כבר לא היה בקומת מרתף אלא בקומת הקרקע עם דלת זכוכית היוצאת אל החצר המהבילה בקיץ ומכוסת השלג בחורף, כל היתר היה אותו הדבר. סבתא, לקוחות מרכלות, עכשיו גם הרבה יותר משפחה, נכדים שאוספים סיכות מהשטיח, וגלידה.

8.10.2018 הבת שלי

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

נכתב במקור ב -

8.10.2018

הבת שלי

אתמול בערב התקשרה
סיפרתי לה על העייפות, על הרגישות
על תחושת החשיפה שעוברת עליי
בכיתי בשקט
דמעות התגלגלו על הלחיים
נתתי לה רשות לספר
ביקשתי שתגיד לא לשתף
יש כאלה שאין לי כוח לשתף
יש אלה שלא ארצה שידעו
אולי אף פעם
והבוקר
אני ממשיכה להרגיש
כובד בלב

13.10.2018 אומץ

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

נכתב במקור ב -

13.10.2018

אומץ 

 אני התחלתי ללכת לטיפול, אני כותבת כאן דברים שכמעט נוגעים, אני צופה בהרצאות טד בנושאים שקשורים. לרגע אני מרגישה כל כך אמיצה. מרגישה שאני מצליחה להיכנס לגוב האריות ולהתמודד. שוב, אני מרגישה חזקה. אבל אז הבטן, הפרפרים של הלחץ מופיעים. אז הרצון להסתגר חוזר. אז הפחד מראה את עצמו. אז אני לא מרגישה כל כך אמיצה כבר.

אני מרגישה שה"אומץ" הזה הוא כמו החוזק ששנים אני משדרת לסביבה ובתגובה הסביבה מחזקת אצלי. אשליה. אני מנסה להיות "אמיצה" ובכך לסיים את כל הדבר הזה. אני חזקה ואמיצה, מתמודדת עם מה שהיה, אמנם אחרי שנים, אבל כל הכבוד לי. הנה, כתבתי. הנה, סיפרתי. הנה, אני הולכת לטיפול. הנה, אני לא מפחדת להסתכל לזה בעיניים.

אבל אני כן מפחדת להסתכל לזה בעיניים. אני לא באמת מספרת שום דבר. אני בורחת למקומות שבהם מישהו אומר דברים. דברים שקצת קשורים אליי, אבל לא באמת. הרצאת טד על פגיעות. כן, אני יכולה להזדהות. מזל שהיא לא מדברת ישירות על מה שקרה לי. הרצאת טד על ההשפעה של טראומה בילדות על הבריאות ועל ה DNA. הטראומה שלי לא הייתה בילדות. ומה שהיה, עכשיו אני מבינה שאני עוד יותר אשמה בכל דבר לא טוב שקורה לילדים שלי מאשר אפילו העזתי לחשוב. הרצאת טד שבה הדוברת מתארת דברים שונים משעברו עליי. אני כמעט יכולה להזדהות, אבל למזלי זה לא בדיוק.

האומץ היחיד שאני רואה כאן הוא האומץ להשלות את עצמי שוב. "אומץ", "חוזק", "התמודדות". הכל בעצם אשליה. אם אשדר "אומץ", "חוזק", "התמודדות", לא אצטרך באמת להתמודד.

אני אומרת כאן ועכשיו שאני מעדיפה להיות "אמיצה", "חזקה", "מתמודדת". מעדיפה את אלה על לגלות שאני לא אמיצה בכלל, חלשה מאוד, אשמה ולא מתמודדת. וזה מפחיד ומעציב אותי. כי אני מפחדת שאני אגלה את השקר של עצמי. אני כל כך רוצה באמת להיות אמיצה.

ואני לא.

8.7.2024 רפואה

 Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

 

                       8.7.2024 

רפואה

כשיש גידול בגוף

יודעים להיכנס

ולהוציא

הניתוח יכול להיות קשה

לפעמים

ולפעמים זקוקים לעזרה

של עוד טכניקות

כדי להשלים

אבל הגידול בחוץ

גם אני רוצה

תרדימו אותי

תקדחו את הבטון שם

שמתחתיו הכל עדיין קיים

ומתבשל

ולא מוותר על מקומו

שם

מתחת לשכבת הבטון

תוציאו את כל 

החרא

תתפרו אחרי שתנקו

תנו לי לנוח

ולהיות

אדם חדש

 

1.7.2024 זיכרון

Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.

💟

1.7.2024

                זיכרון                  

עברתי על הדברים שהקלדתי

אלה שכבר העליתי לבלוג

ואלה שעדיין לא

עשיתי כמה תיקונים

התעדכנתי איפה הפסקתי

חשבתי על מה שעליי

להעלות ביום שישי הקרוב

ואז נכנסתי ליומן המסע

#1

זה שממנו אני לוקחת 

פחות או יותר לפי הסדר

את מה שאני מעלה

לכאן

לא ידעתי שזה עלול

להפחיד אותי

לעבור שוב על

אותם הדברים שכתבתי

מזמן

לא באמת חשבתי על כך

שיהיו דברים שכתבתי

מזמן

ושאצטרך לבחור אם

אני מעלה אותם עכשיו

לבלוג

בינתיים

הדברים הבאים שכבר הקלדתי

ייקחו עוד די הרבה זמן

עד שיגיעו לבלוג עצמו

כי פעם בשבוע

זה מאוד לאט

בינתיים

הדברים שעדיין לא הקלדתי

ייקחו אפילו יותר זמן

והבאים הם כאלה

שאולי אשתף במלואם

או כמעט

אבל המטרה

של הבלוג הזה

היא שיתוף

וחיזוק של אחרות

ומה אני עושה

עם המחשבות הקשות

הרלוונטיות

אותן אני לא מעזה 

לשתף?

         *

וכבר עברו כמה שעות מאז

שקראתי והקלדתי ותיקנתי וחשבתי

והפרפרים הלא נחמדים

עוד מסתובבים לי בבטן

ואני לא נושמת כמו שצריך

ואלה

ככה למדתי לפני בקושי שנתיים

הם סממנים

של חרדה