25.1.25 ברוך שובכן

25.1.25

ברוך שובכן

קרינה,

דניאלה,

לירי

ונעמה

מי ייתן ותזכו לשיקום מלא ולרפואה שלמה.

15.11.2018 אני רוצה לדבר על הפחד להסתכל אחורה

                       נכתב במקור ב -
                              15.11.2018

           אני רוצה לדבר על הפחד להסתכל אחורה

הגיע הזמן לדבר על הילדות שלי.

אבל למה?

אמרתי: כשהייתי ילדה ונערה, לא הייתי שמחה.

אמרתי: הייתי בודדה.

אמרתי: כל פעם שהיה משהו לא טוב, הייתי חושבת שאם היינו נשארים בארצות הברית, יכול להיות שהיה הרבה יותר טוב.

אמרתי: היו מלחמות כשהייתי קטנה. 

שוב אני מוצאת את עצמי חושבת שאני מבינה, בשכל, למה כדאי לעשות משהו אבל בלב, בנפש, אני לא יכולה לקבל את זה.

אמרה לי: כשסובלים מטראומה, יש נתקים בין חלקים שונים של הזיכרון.

אמרה לי: כשמטפלים בטראומה, צריכים לבנות את הנרטיב של החיים מחדש. לחבר בין החלקים האלה.

אמרה לי: חשוב לי להכיר אותך, להבין איפה גדלת.

ואני לא באמת רוצה.

לדבר על הילדות שלי.

אפילו חלמתי - וזכרתי - חלום אחד שממנו הבנתי שמשהו פה חודר עמוק מידיי. וזה לא מרגיש כמו משהו לגיטימי, החדירה הזאת עמוק לנבכי הנשמה, לנבכי החיים שלי.

ושוב חוזרת אליי ההרגשה הזאת שאני נאבקת להחזיק באמונה שמה שאני עושה כאן נעוץ בהגיון. לא לגמרי מצליחה להיאחז באמונה הזאת, אבל לא מוותרת. ושוב, כמובן, תוהה אם זה אכן הדבר הנכון, ההגיוני לעשות.

אומרים שהתהליך הזה חשוב, שזה עוזר לאנשים.

אומרים...

אז אני ממשיכה להגיע כל יום רביעי, מאפשרת לעצמי להיפתח, לא יותר מידיי. ממשיכה לתהות וממשיכה להגיע. די בטוחה שאני מגיעה מתוך האמונה שאכן זהו תהליך חשוב ולא כי אני מזוכיסטית או מבקשת רחמים או סיבה אחרת שאני אפילו לא מודעת אליה, לא מסוגלת להיות מודעת אליה, כי משהו אצלי כל-כך דפוק. ממשיכה להיאחז באמונה, בזיכרון, שמה שאומרים על חשיבות התהליך הזה הוא אמיתי.

אבל אולי יש גבול?

אולי יש מקום שעד לשם מספיק להגיע, שאחריו, מתחתיו, אפשר כבר לוותר?

אולי לא חייבים לחטט, לחפור, כל-כך עמוק?

אמרה לי: אני מבקשת סליחה שלפני שבוע כנראה לחצתי חזק מידיי.

אמרתי: אני מבינה. תודה.

אז כנראה שלא נפסיק לדבר על הדברים האלה. כי התהליך ממשיך ואומרים שהתהליך חשוב לריפוי ואני ממשיכה להאמין למה שאומרים בעניין הזה. אבל כנראה שגם לא אגיע למיצוי התהליך בקרוב. ואני כל-כך רציתי שאדע איך להיכנס ולסדר את הדברים מהר. לפתור ולרפא. מייד.

וכנראה שלא.

19.1.2025 ברוכות השבות

 19.1.2025

ברוכות השבות

אמילי,

דורון

ורומי

שתדעו ימים שקטים, רפואה שלמה ושיקום בריא.

ושכל החטופות והחטופים ישובו במהרה ובשלום.

3.1.2025 נעה בין עייפות גדולה לאופטימיות רגועה

 

 נכתב במקור ב -

                   17.1.2025

    נעה בין עייפות גדולה

              לאופטימיות רגועה

לא סגורה למה, אבל אני כבר לא כתבתי הרבה זמן. טוב, אולי זה נדמה לי. אף פעם לא הייתי חזקה בתפיסת זמן.

נעה בין עייפות גדולה לאופטימיות רגועה.

הגשתי מועמדות לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה וקיבלתי אישור במהירות שיא. גם אין כל השלמות נדרשות! נרשמתי לקuרס חובה של תואר שני בלימודי תרבות. הבנתי שיש שלוש מגמות, טכנולוגיה, מגדר וספרות, אפשר לבחור מגמה ואפשר גם כללי כפי הנראה. כנראה אלך על מגדר (שם מקוצר).

ממשיכה לנסוע לטיפולי פוטותרפיה בבי"ח עפולה. זה, למשל, גומר אותי. אבל מתקרבת לסיום ארבעים הטיפולים וזה כבר משחרר לי אנרגיות חיוביות. כשאסיים, פתאום יהיו לי בקרים שפויים יותר. וכמובן אז גם אתחיל את הלימודים. מרגש. שני הדברים.

לפני שבוע וחצי (שוב, נדמה לי) נפלתי אפיים ארצה. לא מרצון להודות לאיזו יישות מלאת כוח אלא מזה שהסתבכו לי הרגליים... אחרי כמה ימים החלטתי סוף סוף ללכת לרופאה, ששלחה אותי לצילומי חזה והעצמות הרלוונטיות. לא שבורה. הכאבים נרגעים, אבל עדיין לא נוח לנשום עמוק וכואב להתעטש או להשתעל או לקנח את האף. אולי זה גורם לחלק מהעייפות?

לאוטיסטים יש לעיתים קרובות קשיים בתיפקודים ניהוליים, כלומר להתארגן על הדברים הרגילים שצריכים לעשות. יכולים להיות גם אלופים בהם, רק שזה חייב לבוא בזמן המתאים. אתמול איכשהו עשיתי כמה דברים שמזמן לא הצלחתי.

ולפני שבועיים התחלתי לפתוח את אחד מהחורים השחורים שלי. בלי ספק מגביר עייפות, ובלבול, וניתוק. אבל, וזה האבל החשוב ביותר, בו בזמן זה עושה ניקוי. יום אחד, עוד קצת, יהיה לי טיפה יותר קל לנשום. טיפה פחות לסחוב.

17.10.2018 בלי מפה, בלי תכנית ניווט

 

נכתב במקור ב -

10.11.2018

בלי מפה, בלי תכנית ניווט

כשהיינו מתכננים לצאת לטיול בשביל ישראל, היה רצוי לתכנן. הסתכלנו במפה של האזור, בדקנו כמה ק"מ יש בין מקום אחד שניתן לעצור בו בלילה ועד לתחנת הלילה הבאה. אפשר היה לתכנן כמה קילומטר נלך ביום גם לפי התוואי - אם יש הרבה הליכה בהרים, או מצוק מפחיד, נלך פחות אם אפשר. אם ההליכה היא על חוף הים, מקום שבו אפשר ללכת על החול הרטוב והדחוס אפילו יחפים, או אם ההליכה היא בעיקר במישור ובשבילים נוחים במיוחד, אפשר היה ללכת יותר קילומטרים באותו היום. אם גילינו שיש מרחק גדול בין חניון לילה אחד לזה שבא אחריו, יכולנו להחליט שנצא מוקדם יותר כדי שנספיק להגיע. קנינו אוכל לדרך, בדקנו איפה אפשר לקנות עוד או למלא מים, השתדלנו להצטייד בקצת עזרה ראשונה.

אבל את המסע הזה בלתי אפשרי לתכנן.

אין לי באמת מושג לאן אני מנסה להגיע. אין לי מושג כמה זמן המסע הזה יימשך. אני לא יכולה לתכנן איפה אנוח ואם התוואי קשה מידיי הפעם או איזה ציוד חשוב שיהיה לי.

אני יודעת שיצאתי למסע, שהוא כנראה יהיה לעיתים קשה ואני יודעת מה הכיוון הכללי. זהו. אני מקווה שהדרך תהיה מעניינת, וחוששת שהדרך תהיה מפחידה. אני שמעתי שבסוף המסלול יהיה טוב יותר, אבל אין מישהו שיכול לערוב לי על כך. שמעתי שאצא מחוזקת, אבל מוצאת לעיתים שאני מגששת באפילה ולא בטוחה שלא אפול מהצוק. אני מובלת כמו סומא, מחזיקה ביד שמובילה אותי, משתדלת להאמין שרק טוב יצא, והולכת. סומכת על היד המובילה, ממשיכה להאמין, מתפללת שאני לא טעה.

יצאתי אל המסע הזה מתוך אמון ואמונה, אבל אני לא יכולה לתכנן את הצעד הבא ואני לא יודעת לאן הצעד הבא יוביל אותי. הנוף לא משהו. זה לא כמו לצעוד בין עצים, במעלה הר, באוויר צלול. איזה מין מסע זה בכלל?! מי המטורפת שתבחר לצאת לטיול כזה שלוקח אותה למקומות שבהם היא לא רוצה להיות, לפגוש אנשים וחוויות שהיא לא רוצה לפגוש ולא רוצה לחוות, שמוביל אותה בחושך למטרה לא ידועה?!

❤

הבוקר קמתי מהמיטה בשעה 8:45, שעה שבשבילי היא לא רגילה לחלוטין. בדרך כלל אני מתעוררת בשש או אולי בשבע. אבל הלילה חלמתי וזכרתי. ידעתי שאני צריכה לקום ולכתוב את מה שחלמתי, בגלל שזכרתי. אבל כנראה לא העזתי והעדפתי להישאר עוד במיטה. כשאתעורר אכתוב. אתעורר אחר כך.

❤

בחלום שלי הייתי עם 💕 כשהיא בגיל בית הספר היסודי. היא הסתכלה על לוח שנה. אמרה לי, הנה, ביום הזה (שם של בחורה שלא הכרתי ולא זוכרת מהו) היא נפטרה. וביום הזה, הבן שלה נפטר. וביום הזה, אבא שלה. ובכאב נורא ועצב עצום היא אמרה לי שתשעה ימים היא רק אכלה לחם כי אף אחד לא שם לב שהיא (אותה בחורה בשם שלא זכור לי) לא הגיעה. "את", 💕 אמרה לי, "לא שמת לב שהיא לא הגיעה  ותשעה ימים אני רק אכלתי לחם בגלל זה". כל כך הצטערתי. ניסיתי להתנצל ולבקש סליחה על הטעות הנוראה הזאת. היא לא הסכימה לסלוח.

בהמשך של אותו חלום, או אולי חלום אחר, עמדנו, 💕 ואני בחוץ איפהשהו עם שתי מזוודות גדולות מאוד. הפעם היא הייתה 💕 בשנות ה-20, 💕 של היום. אמרתי לה שאני נכנסת לשירותים. כשיצאתי, היא הייתה בתחנת האוטובוס, מרחק לא קטן מהמקום שבו עמדנו בהתחלה, עם שתי המזוודות שלנו. הלבנה שלי, החומה כהה שלה. לא יכולתי להבין בדיוק איך היא הגיעה לשם עם שתי המזוודות.

בחלום הראשון, או בחלקו הראשון של החלום, אני מבינה שגרמתי כאב נורא. לא הייתי שם, לא שמתי לב לכאב ולעצב ולא הייתי שם כדי לעזור, לחבק, ואפילו לוודא שהילדה שלי אוכלת. הכאבתי לה כל כך. לא ידעתי שכואב לה ולא שמתי לב. ובחלום היא לא מוכנה לסלוח לי.

והחלק השני?

עדיין אין לי מושג.

אבל חלמתי וזכרתי.

אני חושבת שאני כל כך טובה בהדחקה שגם לא הרשיתי לדברים לעלות בחלומות שלי באופן שאשים לב. והנה, חלמתי וזכרתי. האם זה חלק מהמסע שלי? האם זה חלק מהנוף שמגיע עם מסע כזה?

כשהלכתי במסלול של נחל עמוד עליון לפני כמה שנים, ידעתי שעברתי מבחן אומץ. ההליכה על המצוק, עלייה וירידה על סלעים תלולים בעזרת סולמות מברזל - זה היה אחד המבחנים הגדולים שעברתי אי פעם. הצלחתי. ביום ההוא, כשהגענו למושב כחל שבו התעתדנו לישון אותו לילה, גיליתי שהמכנסיים שלי קרועים מרוב הירידות שעשיתי כשאני יושבת. וגם מצאתי אבן קטנה שהגיעה איתי. אני עדיין שומרת את האבן הזאת כתזכורת לכך שהצלחתי.

אבל המסלול ההוא התחיל במירון בבוקר והסתיים בחניון של נחל עמוד ובסופו קיבלנו טרמפ לכחל, שם התקלחנו ואכלנו וישנו והתכוננו ליום הבא.

ואני לא יודעת מה המסלול שלי עכשיו. איפה נקודת ההתחלה? לפני חמישים ושש שנים? ארבעים שנה? לפני חודש? אני לא יודעת איפה המסלול עובר ולאן אגיע ומתי, גם לא את דרגת הקושי.

ועדיין, משום מה, אני ממשיכה קדימה.

 

נכתב במקור ב - 3.1.2025

 נכתב במקור ב -

                   3.1.2025

עוד חנוכה עבר. עדיין מחכים לאחיותינו ואחינו לחזור.

עובדת על כמה דברים טובים ומקבלת תמיכה אינסופית מהילדים המופלאים שלי.

וסתם, לא כל כך בא לי לסיים להקליד את מה שהתחלתי להקליד לפני שבוע.

ששנת 2025 תתגלה כשנה עם בשורות טובות, אמן.

31.10.2018 עוד יום רביעי, הפעם עם כוח!

 

נכתב במקור ב -               

31.10.2018

עוד יום רביעי, הפעם עם כוח!

שיעורי הבית שלי היו לכתוב כאן דברים שבהם אני טובה וחזקה. ועוד, לתאר תמונה שתלווה אותי ברגעים של חולשה וצורך בקרקוע.

התמונה, זה קל:

אני כבר חושבת כשבוע על הקעקוע שאני רוצה לעשות.

עץ, כנראה עץ זית.

יש לו גזע חזק ומשורג.

ענפים רחבים, עלים, גם פרי.

שורשים משתרגים.

ובתוך הענפים אני רואה את המילים שהפכו למנטרה: חזקה ושווה. עץ חזק, אישה חזקה.

לגבי מה טוב וחזק, זה קצת יותר קשה. אני יודעת ומאמינה שיש בי דברים טובים וחזקים, אבל לבטא אותם במילים, ועוד יותר במילים כתובות, מרגיש לי לא נוח, אולי יהיר. אולי לא מדויק.

נכתב במקור ב -                  

7.11.2018

ככה אני חזקה ושווה:

🎕 תמיד השתדלתי להיות אמא טובה - ניסיתי תמיד לעשות מה שנכון וטוב לילדים.

🎕 אני מתנדבת בשלושה ארגונים שונים.

🎕 אני למדתי 20 שנה כדי להגיע לתואר הראשון. היה לי קשה, עשיתי כל פעם קורס אחד, ולא וויתרתי.

🎕 אני טובה בעבודה שלי כמלווה למתמודדות נפש.

🎕 אני טובה בעבודה שלי כמורה פרטית לאנגלית. אני יודעת לתמוך ולחזק ולהראות לתלמידות ולתלמידים שלי שהם מסוגלים. אני שמחה שהתלמידות והתלמידים שלי יוצאים עם חיוך על הפנים. אני גם יודעת איך להביא אותם להצלחות, ולא רק באנגלית.

🎕 אני מצאתי מקום אליו יכולתי לנווט ולתעל את היצירתיות שלי - הוצאתי המשחק יפה ומושקע אחד Got it! Kitchen ויש עוד אחרים שאוציא בהמשך.

🎕 בתוך תהליך הפרידה מבן זוגי 33 שנים, אני משתדלת מאוד לשמור על שלום בית. כדי שנוכל לשמור על מערכת יחסים שאיננה מלחמה, אולי אפילו ידידות, וכדי שלילדים לא יהיה לא נעים להיות איתנו.

🎕 נראה לי שהצלחתי לגדל את הילדים באופן כזה שהם מדברים איתי על דברים לעיתים קרובות.

30.10.2018 בחירות

 נכתב במקור ב -                  

30.10.2018

בחירות

אני חזקה ושווה. אני חזקה ושווה. אני חזקה ושווה.

היום יום הבחירות לעיריות ולרשויות המקומיות. אין יום מתאים יותר לספר לעצמי על הבחירות של השבוע האחרון. לפני הכל, בחרתי להזכיר לעצמי שאני חזקה ושווה. זה ממשיך ללוות אותי ולחזק אותי.

בחרתי לתכנן לי קעקוע של עץ (זית?) עם המילים "חזקה ושווה" משולבות בתוכו כך שאני אראה אותן אבל למסתכל אקראי זה יהיה טיפה פחות ברור ממבט חטוף. מכיוון שזה עולה כסף, זה יצטרך לחכות קצת. אבל אני עדיין חושבת שזה יקרה.

ביום ראשון, אחרי שהייתי בבדיקת צפיפות העצם במכון מור הממוקם בתוך מרפאת עומר בעפולה, בחרתי לאכול ארוחת בוקר בבית קפה. הבנתי שמכיוון שהעבודה מתנהלת יפה ולכן יש הכנסות לא רעות בינתיים, מותר לי ואף רצוי לי, לפנק את עצמי בישיבה בבית קפה מדי פעם.

בחרתי להפסיק לתת לעצמי להישאב לתוך מערבולת הלחץ. הבנתי שהתחלתי להכניס את עצמי לתוך מערבולת בגלל הפגישות (ותוכנן) בעפולה. משהו שנאמר גרם לי להבין שאני עלולה ליצור מצב של נבואה שמגשימה את עצמה בלחץ שאני חווה סביב זה.

אז זהו,
זה הזמן להפסיק.

לא אתן לעצמי להישאב לתוך זה.

אני חזקה ושווה.  אני חזקה ושווה.  אני חזקה ושווה.

ומתוך זה, בחרתי לקחת לידיי שוב את מושכות הנהגת המשפחה. אני לא בטוחה שהפסקתי אבל, בתוך המערבולת, לא הרגשתי כל כך בטוחה ביכולת ההנהגה שלי.

אני מחזירה לעצמי את הכוח. אני מחזירה לעצמי את ההנהגה.

24.10.2018 ימים

 

נכתב במקור ב -

24.10.2018

ימים

יום ראשון

נרדמתי אתמול בלילה עם מחשבות וקצת חששתי שלא אצליח לישון או שסוף סוף אקבל את מבוקשי ויהיה לי סיוט.

אך לא.

ישנתי כמעט 9 שעות. 

התעוררתי רגועה, כמישהי שישנה את שנת הלילה לה הייתה זקוקה. לא פחות ולא יותר.

תודה.

יום שני

הצלחתי לסדר את חשבון הבנק. כל המספרים הסודיים והסיסמאות מסודרים. נראה לי שהכל בסדר ואוכל עכשיו להתחיל להפקיד שם כסף. כמו-כן, מחר אנסה להעביר את המשכורת שלי אליו.

יום רביעי 

אתמול הרגשתי מאוד רגועה. הבוקר התעוררתי ב- 4:45, עם מחשבות על כך שהמתח חזר. נשארתי במיטה ואפילו נרדמתי עד 6:15.

תחושת המתח חזרה.

כל מה שיכולתי לחשוב זה: "התעלמתי, התעלמתי, התעלמתי, התעלמתי. ואז הגיע יום רביעי".

✸

האוויר שסביבי מתחיל להכביד עליי.

אני מתחילה לא לשים לב לסביבה, במידה מסוימת.

צפיתי בסרטונים ביו טיוב, מרגישה את הכובד בתוכי, ופתאום שמתי לב שהשעה כבר 8:22. אני חייבת להתלבש ולהוציא את הכלבה ומרגישה שבקושי יש בי כוח לקום ולהתלבש. הייתי רוצה להמשיך לשבת בכיסא, לסגור את התריס כמעט לגמרי, קצת להיעלם לי.

קשה לי כרגע לתאר לעצמי איך אני, שוב, נוסעת לעפולה רק כדי לתקוע לי שיפוד לנפש. אבל מצד שני, אני עדיין מנסה להאמין שיש הגיון במהלך הזה. מנסה להאמין שאני לא רק גורמת לעצמי כאב וכי בסופו של דבר, תצמח מתוך המוזרות הזאת נחמה.

אני מתקשה להאמין בלב שלם.

אבל אני מנסה.

מנסה להאמין שזו איננה מלכודת מזוכיסטית ללא הגיון.

מנסה.

וברגע זה, לא ממש בטוחה.

 

                                             ✸

מסת גז סמיכה, יש דבר כזה בכלל?

כי זה מה שמדי פעם שוטף חלקים מתוכי. זה מה שמכסה על הבטן ועל הלב והחזה שלי עכשיו. לא לגמרי, זה קצת כמו גלים איטיים. לפעמים גואים וממלאים, לפעמים הם בסוג של שפל, נכנסים להם לתוך הרווחים שבין האיברים הפנימיים שלי, מחכים עד לגאות הבאה.

                                            ✸

יצאתי לסופר לקנות כמה דברים. 

חזרתי הביתה.

בדרך חשבתי שזה נראה לי בדמיון כמו זפת נוזלית כזאת.

חשבתי שבאיזשהו שלב שני העולמות האלה - האמיתי של היום והסודי של אז - יתחברו או ישתלבו באיזשהו אופן. השאלה היא איזה מהם יהיה החזק יותר. האם יש סיכוי, סיכון, שהעולם הסודי של אז ישתלט על העולם הטוב של עכשיו?

זה מעייף.

זה תופס מקום בעולם שלי שדמיינתי שהצלחתי להיפטר ממנו. ואולי כן הצלחתי. ועכשיו, העומס הרגשי הזה, מסת הגז הזאת, הזפת הזאת והאוויר הכבד שמסביב - אני לא רוצה אותם.

ממש לא רוצה אותם.

                                          ✸

איך היום הזה ימשיך?

אכין לי משהו לאכול, אצא לאוטובוס, אסע לעפולה, אסע למרכז למשפחה ולילד.

אדבר, אבכה, אכנס להלם, אירגע פחות או יותר.

ואז?

אצא לאוטובוס, אסע הביתה, ומה?

אני לא יכולה לדמיין שיש לי חשק, או אפילו שיהיה לי חשק לעשות משהו. בכלל. אבל מי יודע?

אולי אתבדה.

                                        ✸

בעפולה, ליד הספרייה ויד לבנים. מרחק צעדים ספורים מהבניין שאליו עליי להגיע. העייפות כמו שמיכה שקופה, כמו ענן, שמכסה עליי. נכנסת לאוזניים מבחוץ או מבפנים. מכבידה על צעדיי. מכבידה על הנשימה.

מכבידה על הנשמה.

הייתי רוצה לחזור בזמן ולא להיכנס לכל זה.

אולי.

                                      ✸

יושבת על כיסא כתום, מסתכלת בדלתות הזכוכית שמולי, קצת אפור בחוץ וקצת אפור בפנים. חשבתי לרגע שאולי הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, אחורה, אחורה. אבל שם, רק רע יש.

למה שארצה לחזור לשם?

אני פוחדת - מה יהיה היום?

האם ארגיש מתפרקת, מתפוגגת שוב?

ומה אם לא אצליח להחזיר את עצמי למי שאני?

מה אם כל הרע הזה ישתלט על חיי?

ועכשיו,

רק נשאר לי לחכות.

לראות כמה רע או טוב יהיה לי היום.

לחכות ולפחד.

                                     ✸

שיעורי בית:

לכתוב על הדברים הטובים והחזקים אצלי ולתאר תמונה שעליה אוכל להתמקד כשאני צריכה קרקוע ולהזכיר לעצמי שאני חזקה.

ולאכול לפני שאני מגיעה.

ולצאת להליכות כי הן טובות נגד חרדה.

ואני חייבת ללמוד לא לפחד כל כך מהפחד. כי הפחד מההתפרקות מפרק אותי.

אבל אני חזקה ושווה. אני חזקה ושווה.

אז אני בוחרת עכשיו ללכת ברגל בחזרה למרכז עפולה. אולי גם אקנה לי משהו לאכול. להירגע ולנוח.

ולהזכיר לעצמי: 

אני חזקה ושווה.

אני חזקה ושווה.

אני חזקה ושווה.

20.10.2018 חלומות וסיוטים

 

נכתב במקור ב -

20.10.2018

חלומות וסיוטים

נשאלתי אם יש לי סיוטים.

סיוטים, למיטב הבנתי, הם חלומות מפחידים. כאלה שדוחפים לך את הדברים הכי עמוקים, הכי מזעזעים, ישר לתוך הנפש הישנה שלך. ברגע הכי פגיע, כשאין לך סיכוי להילחם בהם כי אתה לא לחלוטין שם, צפות ועולות המחשבות הכי עמוקות, הכי מפחידות. אלה שהצלחת להימנע מהן בכל יתר היממה. ואז הן שם. כולן מעורבבות בקוקטייל מופרע שמשתק אותך מפחד כשאת עדיין ישנה. ומה שנשאר לך זה לפחד. ואם יש לך מזל, את מתעוררת ומצליחה להשתחרר מאחיזתו של הסיוט, מאחיזתם של האירועים שבאו כמו סופת טורנדו כדי לקרוע אותך משלוות הנפש המדומה שהצלחת לבנות לעצמך בשעות הערות שלך. ואם לא הצלחת, אם לא איתרע מזלך ויכולת לצאת מהסיוט, אז את נשאבת עוד קצת, נמשכת לתוך המערבולת, נזרקת עם העצים והגגות והעציצים והפרות עד שהתת-מודע שלך מסכים לוותר ולשחרר אותך.

אז לא, אין לי סיוטים.

אולי זה אומר שההדחקה שלי כל כך מושלמת שהיא אפילו מסוגלת להתנגד לכוחות ההרסניים של התת-מודע?

אבל סיוטים אין לי.

אני מתעוררת והשמיכה הסתורה מספרת שהשינה שלי הייתה לא לחלוטין שלווה, למרות שאני לא זוכרת חלומות. אני מתעוררת ויש לי תחושה קלה של חוסר שלווה.

אבל סיוטים אין לי.

אני מחפשת בגוגל מידע על חלומות וסיוטים ומנסה להבין סיבות לכך שאני לא חווה אותם למרות העובדה שהדחקתי כל כך הרבה לאורך חיי. אני מנסה להבין אם יש דבר כזה "הדחקה קיצונית" שבגללה אני אפילו לא רואה את האירועים בחלום, למרות שהם מציפים אותי בימים האלה בערות. אני מנסה להבין, אבל לא מוצאת בינתיים תשובות.

לאורך כמעט 40 שנה יש דברים שחוזרים אליי בריח או במצבים מסוימים, כך שהיום אני חייבת להודות - שום דבר לא באמת נעלם. הצלחתי להסתיר את הרוב לא רק מכל העולם, אבל גם מעצמי. ובכל זאת, כבר שנים שאני לא יכולה לזכור סיוטים או כמעט כל חלום אחר. גם לא בתקופה הזאת שבה אני מעוררת משנתם זיכרונות כואבים ומפחידים.

בימים האלה אני נאלצת לזכור, בינתיים רק מעט, ובתהליך של הסתכלות ישירות אל תוך החור השחור. אפילו לכתוב את המילים אני מתקשה. היד מסרבת לשתף פעולה.

אני לא רוצה סיוטים וחלומות. מספיקה לי בהחלט ההתמודדות המתחדשת בערות עם מה שאני לא רוצה לזכור, עם מה שהייתי רוצה שפשוט לא יהיה. אבל אני תוהה. אני רוצה לדעת: למה אני לא חולמת על זה?

אחד הדברים שקראתי על חלומות ועל ההתמודדות עם טראומה הוא שטראומות עולות בסיוטים. מה שאני מצליחה לקבל מזה הוא אחד משניים: 1) משהו לא בסדר אצלי כי אני לא חולמת על האירועים; 2) זו לא באמת נחשבת טראומה.

*

בזמן שאני קוראת באינטרנט על טראומות ועל סיוטים וחלומות, המתח אצלי גואה. הרגל קופצת במהירויות שכבר זמן רב לא היו. תחושת אי-השלווה מתגברת. הפחד והסקרנות לגבי מה שאני קוראת הולכים יד ביד. זיכרונות מסוימים מתעקשים לעבור אצלי ואני, מתוך איזושהי קבלה מזוכיסטית, ממשיכה לקרוא. אני לא קוראת שום דבר עם תיאורים ספציפיים, הכל מאוד שטחי. אני פוחדת לחשוב מה תהיה התגובה שלי אם אקרא משהו יותר ספציפי.

אני זקוקה להגדרה, לאישור. שמותר שירחמו עליי קצת.