Using the translate button to the right of the text will enable reading in another language.
💟
כותבת היום, 2.10.26
האיטיות הבלתי נסבלת של הקיום שלי
האוטיזם שלי מתבטא, בין היתר, במה שאני תופסת כאיטיות בלתי נסבלת.
אם אני מחליטה לסדר משהו בבית, הכל לוקח אנרגיות מוגזמות. ההחלטה מה לעשות עם משהו, אם החלטתי לזרוק משהו ייקח לי עוד זמן להוציא מהבית. אם רוצה להניח במקום אחר, צריכה להחליט איפה, מה שלוקח עוד אנרגיות מיותרות.
אם אני רואה סדרות, אין זמן לקריאה. אם אני קוראת, אין זמן לראות סדרות.
אם אני מעסיקה את עצמי באיזו משימה, חייבת לנוח. אם אני נחה, מן הסתם אני לא יכולה לעסוק בשום משימה.
הלימודים שלי איטיים כל כך, שאני נאלצת לקחת קורס פעמיים מכיוון שלא הצלחתי לסיים אותו בפעם הראשונה.
פעם, מזמן מזמן מזמן, הבנתי שאולי אני פשוט עצלנית. אז הכנתי לעצמי רשימה של כמה משימות וכוונה לסיים את הכל באותו יום עצמו. סיפור שמלווה אותי כחלק מהתפיסה של מי שאני, הרבה לפני שידעתי שאני אוטיסטית. ובאותו היום אכן עשיתי מאמץ לסיים את כל המשימות הרגילות והלא רבות שברשימה. לקפל כביסה. לשטוף כלים. דברים כאלה. אחרי הצהריים היה לי חוג ללמד במתנ"ס. כשהגעתי לשם, האימהות שמסביב הציעו לי כיסא ומים. הם ראו עליי מה שאני ניסיתי להתעלם ממנו, שמשהו לא בסדר, משהו אצלי לא נראה בסדר. נראיתי לא לגמרי בריאה. היום הזה שבו החלטתי לסיים את כל המשימות הלא רבות, התיש אותי.
באותו היום נאלצתי להבין שהקושי שלי לעשות מספר דברים באותו היום הוא לא עצלות. אבל הקושי לא נעלם.
אני קוראת את מה שאני כותבת כאן וחושבת לעצמי שמישהו מהקוראים כאן אומרים לעצמם, "מניסיון, אם רק תעשי את המשימה עד הסוף, תרגישי הרבה יותר טוב. גם תסיימי וגם לא תצטרכי לחשוב על זה יותר", אבל זה פשוט לא עובד לי. הגיון, או מה שנראה לחלקכם הגיון ברור, זה לא מה שיעבוד כאן. האנרגיות הספציפיות הנחוצות כאן, פשוט נגמרות.
תמיד אמרתי לילדים שלי שהחיים ארוכים ושיש זמן לעשות דברים נוספים בהמשך. לא למדתי פעם, אבל עכשיו יכולה, למשל. אבל עוד לא מצאתי את המקום שבו אפשר להשיג אנרגיות נוספות. בעדה שלנו (אוטיסטימות ושאר מגוון נוירולוגי) אומרים ש"אין לי מספיק כפיות" כשהכפית היא מידת אנרגיה. יש לי מגנט על המקרר שאומר "כל כך הרבה רעיונות ולא מספיק כפיות".
כל כך נמאס לי שהכל לוקח כל-כך הרבה אנרגיות, שאני צריכה 30 שעות ביממה כדי שאולי אספיק לעשות חצי ממה שרוב האנשים האחרים עושים.
אני גאה במה שאני עושה. אני יודעת שיש דברים שאני עושה שלא כולם עושים.
אבל אין לי מספיק מילים להסביר את התסכול מהתחושה, מהמציאות, שבה הכל לוקח לי יותר אנרגיות ויותר זמן מאשר לרוב האנשים. התסכול מזה שיש לי רעיונות טובים להרבה דברים, אבל איפשהו באמצע, האנרגיות פשוט נגמרות וכך
כל רעיון וכל פרויקט נעצר לו באמצע.
וקשה לי לדמיין כמה מהאנרגיות המוגבלות האלה יצאו ויוצאות על ההתמודדות המודעת והלא מודעת בפוסט טראומה מורכבת. לא מצליחה ובקושי רוצה להאמין כמה השלכות היו ויש לכך שמצבור האנרגיות שלי, המוגבל בכל מקרה, שימש ועדיין משמש להתמודדות הזאת.
